את הסרט "ורוניקה מחליטה למות" בחרתי לראות קצת בהיסוס. לא התלהבתי מהרעיון לצפות בסרט ששמו מרמז על התעסקות עם נושא של דיכאון ונטיות אובדניות. צפיתי בכל זאת עד סופו והופתעתי מסיפור העלילה שמצליח לעורר מחשבה אמיתית על הרצון לחיות ועל היכולת שלנו להעריך את חיינו רק על סף קיצם. רק אחרי שצפיתי בסרט התברר לי שהוא מבוסס על ספרו של פאולו קואלו הידוע בספריו הרבים מעוררי ההשראה.
הסרט נפתח בתיאור שגרת חייה של ורוניקה, היא חיה חיים טובים ומוצלחים, היא נאה וחכמה יש לה עבודה טובה ובית נעים ומסודר... כלפי חוץ לא ניתן להבין איך יתכן שעוברים בה מחשבות אובדניות? כשהיא חושפת לאט לאט בפנינו את מחשבותיה, נראה שאין דבר מיוחד שמוציא אותה מדעתה אלא דווקא השגרה שהיא חווה והמחשבות על המשך השתלשלות חייה כפי שהיא מדמיינת אותם, הם אלה שגורמים לה להרגיש שאין טעם בכל זה.
המחשבות האלה הנובעות מתוך פחד וחולשה, מזמנות לנו לעיתים תכופות מחשבות דמיוניות שכביכול עוסקות בתכנון העתיד אך בפועל מחלישות את המערכת הפנימית ומורידות את רוחנו. אין רע בתכנון, בתור מי שעוסקת באימון ומעדכנת תדיר את מפת האימון האישית שלי אני יכולה להעיד עד כמה תכנון הוא דבר חשוב ומקדם למטרה אך כשהמחשבה מתרוצצת בתרחישים עתידיים על סיטואציות שטרם קרו ואלה אינם מביאים לעשיה במציאות אלא לתחושת ריקנות והרגשה של חוסר ערך, אזי ברור כי אין בהם טעם.
ורוניקה משתכנעת למחשבות ה"עומס" האלה ומחליטה לסיים את חייה חסרי הטעם. היא בולעת מגוון כדורים צבעוניים, כותבת מכתב קצר והזוי ומאבדת את הכרתה. אך נסיון ההתאבדות שלה נכשל. במקום להתעורר לעולם שכולו טוב, היא מתעוררת ב"וילט" – מתקן פסיכיאטרי פרטי. ד"ר בלייק, מנהל המקום הידוע בשיטותיו השנויות במחלוקת מבשר לה כי אמנם נסיון ההתאבדות שלה נכשל אך נגרם לה נזק בלתי הפיך בליבה וימיה ספורים...
מכאן והלאה אנו עדים לתהליך מרתק של אדם המודע למותו הקרב. ורוניקה מתעוררת בהדרגה להכרה בחיים ומתחילה לחוות רגעים של חיות. היא מפסיקה להתנגד למציאות ומתחילה בעדינות לשבור את חומת ההגנות ששמה לה עד כי הרצון לחיות חוזר להיות חלק ממנה.
מי שלוקח חלק בתהליך ה"חזרה לחיים" של ורוניקה הוא אדוארד. דייר ותיק בבית החולים "וילט", שאינו מוציא מילה מפיו. הוא אושפז שם לאחר שעבר תאונת דרכים קשה שבה איבד את חברתו ויחד עמה את יכולת הדיבור. בין ורוניקה ואוארד נרקמת מערכת יחסים עדינה שעוזרת להם לקלף ביחד את הדמיונות והמחסומים שגידרו סביבם. הקצב של הסרט איטי, (מה שמאפשר זמן למחשבה) המשחק אמין, הסיפור בנוי נכון ומעניין והצילום ברובו "נקי" לצפיה פרט לסצנה אחת שניתן לדלג עליה לקראת סוף הסרט.
ורוניקה הצליחה להגיע לחיות דוקא מתוך המקום הכי נמוך ומיואש, אך לא מומלץ לנסות את זה בבית... אין צורך למות כדי לחיות, כדי להתחבר למהות החיים וליעודנו בחיים. כדי להגיע לשמחה פנימית אמיתית יש צורך בעבודה יום יומית מתוך הטוב כדאי להזכר בעצמנו לא רק במצבים שהנפש כבר זועקת לעזרה. מאחלת לנו את הראיה הבהירה של היש, הטוב הקיים, של המתנה האדירה שנקראת חיים. רק טוב, איילת.
"ורוניקה מחליטה למות" ארה"ב 2009, דרמה
בימוי: אמילי יאנג שחקנים: שרה מישל גלר, ג'ונתן טאקר, אריקה קריסטנסן, פלורנסיה לוזאנו, מליסה ליאו, דייויד טוליס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה