הספקות החלו לנקר בי כבר בדקות הראשונות של הסרט כשהמוסיקה החזקה והדרמטית מדי רמזה על משהו מאוד מאיים שעומד לקרות. סצנת הפתיחה מכניסה את גיבורנו טדי דניאלס ושותפו הטרי צ'אק למוסד השוכן באי סלעי מבודד המיועד לאסירים שהם חולי נפש מסוכנים. מבט מהמעבורת לכיוון האי מראה לנו תמונה קודרת של סערה מתקרבת ובשורות רעות. כדי להרגיע את עצמי ניסיתי להשאר עניינית מול התמונות בלבד ללא הפרשנות שנותנת המוסיקה, והרי לכאורה רואים בסך הכל שני בלשי משטרה בדרכם לחקירה, עוד לא קרה שום דבר, אז על מה המתח? אלא שגם בצד הויזואלי לא חסך לנו הבמאי את פרשנותו, כל שוט מצולם בקפידה ומשדר מסר ברור - מכאן, הם לא יצאו כל כך מהר, אם בכלל...
הנה הטריילר, כך יהיה לכם קל יותר להבין את שאר המאמר...
הסרט מבוסס על ספרו של של דניס להיין ומתרחש בשנת-1954. טדי וצ'אק מגיעים לאי המרוחק על מנת לפענח את העלמותה של אחת האסירות שרצחה את שלושת ילדיה.
מעבר לעלילה הסבוכה אך הריאליסטית העוסקת באותה חקירה, מופיעים גם לא מעט סצנות סוריאליסטיות פרי דמיונו של טדי. בחלק מהסצנות הוא חוזר בזכרונותיו לכאב הפרטי שלו, עם מות אשתו האהובה דולורס כתוצאה משריפה בדירתם, ובאחרות הוא חוזר לזכרון רחוק יותר בהיותו במחנה הריכוז דכאו בעת השחרור. טדי חושד בכולם, ואנחנו איתו, מנסים להבין את המתרחש, למצוא פרטי מידע, לפענח רמזים, באופן לא מודע אנחנו הופכים להיות שותפים בחקירה וברצון לגלות את האמת מאחורי המקום הזה. הסרט עובד באופן רפלקסיבי ומזיז אותנו ממקומנו בדיוק במקומות שהגיבור שלנו מאבד שיווי משקל. ולמרות העטיפה הלא מבטיחה של הנושא בו עוסק הסרט, הוא הצליח לרתק אותי לכסא לכל אורכו.
אומר בכנות, אם הייתי יודעת יותר על הסרט מראש, לא בטוח שהייתי בוחרת לצפות בו. לא כי הוא לא טוב, אלא שהדמיונות על המפגש שלנו עם משהו שעלול להפחיד אותנו, יהיה זה סרט, מבחן, ראיון, פיטורים, או בדיקה רפואית... הרבה יותר מפחידים מהמציאות עצמה.
יומיים אחרי הצפיה בסרט הבת הקטנה שלי בת השנתיים וחצי היתה צריכה לקבל חיסון. התלבטנו לרגע אם תפקידנו כהורים הוא להכין אותה מראש לעניין או שמא לחסוך ממנה את המתח שבהמתנה לגרוע מכל ולספר לה על כך רק רגעים קודם לזריקה? בחרנו באפשרות השניה. את הכאב אי אפשר היה למנוע, אבל הצלחנו לצמצם את זמן הכאב ולמקד אותו. הכנה נפשית נכונה ומתאימה דווקא לאירועים משמחים כמו פסח המתקרב אלינו בשמחה. הכנה נפשית לאירועים מאיימים ומפחידים שאין לנו כל שליטה עליהם יוצרת אשליה של הכנה, ובעצם גורמת במקרה הטוב לשיתוק וחרדה ובמקרה הרע לחוויית כאב מתמשך, כי הרי ידוע שהכאב מושפע מהמוח ולא משום מקום אחר, וכשמגלגלים במוחנו שוב ושוב תמונות מפחידות של מה שעומד לקרות לנו אנו חווים בעצם שוב ושוב כאב, והכאב הוא אמיתי על אף שמקורו במחשבות הדמיוניות...
אז לראות או לא לראות? מי שאוהב סרטים מותחים, מצולמים היטב ועם משחק מצויין שמשאירים אותך במצב ערני, דרוך וחושב לכל אורכם, לבטח יהנה. אבל במחשבה שניה, אולי עדיף ביום הנישואין הבא לבחור בקומדיה רומנטית...
"שאטר איילנד" ארה"ב 2009, מותחן
בימוי: מרטין סקורסזי; שחקנים: שחקנים: לאונרדו דיקפריו, מארק רופאלו, בן קינגסלי, מקס פון סידוב, מישל ויליאמס, אמילי מורטימר, פטרישה קלארקסון, ג'יימס ארל היילי, טד לוויין, אליאס קוטיס
איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה