יום שלישי, 27 ביולי 2010

לעצום עיניים ולהמשיך!

נקודת התורפה ונקודת החוזק של הסרט "הזדמנות שניה" – זהות. מה שמציל את הסרט מלהיות סרט אמריקאי קיטשי רגיל הוא היותו מבוסס על סיפור אמיתי. מצד שני – מה שעוצר מהתסריט מלהיות מקורי ומפתיע, נעוץ באותה סיבה. ככל הנראה בחירת הבמאי להצמד לסיפור המקורי לא הותירה לו הרבה מקום לפיתוח עלילה דרמטית יותר. אך עם זאת, הפעם לא מדובר בסרט שאינו שווה צפיה, על אף אורכו. (128 דקות!)

הסרט מבוסס על סיפורו של שחקן הפוטבול האמריקאי, מייקל אוהר, שגדל בצד ה"לא נכון" של העיר, בממפיס, טנסי. אביו עזב את הבית כשבוע אחרי שנולד ואמו איבדה את כל ילדיה בעקבות התמכרות קשה לסמים. מייקל העביר את ילדותו בין משפחה אומנת אחת לשניה והצליח להשאר שפוי ואנושי גם בלילות בהם בילה ברחוב. לי-אן טוהי, אותה משחקת בהצלחה סנדרה בולוק, היא אשה עשירה, נשואה באושר, אמא לבת מתבגרת ובן צעיר, החיה חיים מושלמים בשכונה מושלמת ו"לבנה", בצד "הנכון של העיר". לילה גשום אחד, לי-אן מזהה בצד הכביש את מייקל, הלומד באותה הכתה עם בתה, כשהוא לבוש בטי-שירט ומכנסיים קצרים, היא אוספת את מייקל לביתה, כמחווה של נוצריה טובה ומשם מתחילה הדרך ל"הפי אנד" האמריקאי.

סנדרה בולוק, מפתיעה במשחק מצוין, מרגש ודרמטי שמרים את התסריט לרבדים אחרים. בכישוריה היא מצליחה להביא למסך לאורך הסרט הרבה רגעים מרגשים עד דמעות. ואין זה אתגר פשוט כשמדובר בסיפור "סינדרלה" מודרני, היכול בקלות ליפול לקלישאות וחוסר אמינות. גם קוונטין ארון, המשחק את מייקל אוהר, מצליח להעביר כל כך הרבה רגש ללא הבעות מוגזמות או טקסטים ארוכים. ישנם גם כמה בחירות ליהוק פחות מוצלחות אבל אלה לא פוגמות בחוויית הצפיה.

הסיפור נראה לרגע פשוט וכמעט צפוי ומובן מאליו, אך שוב, כשנזכרים שמדובר במעשי חסד אמיתיים של אנשים אמיתיים, זה בהחלט גורם לך לשים את הציניות בצד, לעצור ולהתבונן על עצמך – האם גם אני הייתי פותח כך את דלת ביתי לזר מוחלט? האם גם משפחתי היתה מתגברת על הדעות הקדומות, ומסכימה לשלם את מחיר הנוחות למול הביקורת של החברה הקרובה?

שמו המקורי של הסרט באנגלית הוא "the blind side", שזה בתרגום חופשי – הצד העיוור. לכולנו יש צד כזה בחיים, רגעים שאנחנו מעדיפים לשכוח כדי להמשיך לחיות בלי לשחזר את החוויה הלא טובה או הזכרון הכואב. במקרה של מייקל אוהר, המכונה "ביג מייק", היכולת להיות "עיוור" לחלקים הקשים בילדותו, פשוט לעצום עיניים כשקשה מדי, היא שהובילה אותו להזדמנות שניה לתיקון מסלול חייו.

היכולת להיות "עיוורים" לחלקים מסוימים בחיינו היא מתנה. זו דרכה של המערכת הפנימית שלנו להגן על עצמה בפני מה שיכול לסכן אותה, לאיים עליה ולשבור אותה. האמת תחשף בפנינו, כאשר נהיה מספיק חזקים ובשלים לראות ולשמוע אותה. כמו המשל המוכר של הפרפר והגולם. אם נרצה לזרז תהליכים של הבנה אצל אדם שאינו מוכן עדיין להכיל ולשמוע את אותה אמת שודאי ידועה לו, אזי הנסיון שלנו כביכול "לעזור" לו – יכול לגרום לו לאבד את מעט הכוחות שהצליח לשמור. אם נעזור לגולם לפשוט את הקליפה כדי להוציא את הפרפר לאור, טרם התחזקו כנפיו, נגלה כי הפרפר אינו יכול להחזיק עוד מעמד.

מאחלת לכולנו שנדע לזהות – מתי נכון לנו "לעצום עיניים", ונזכור להיות רגישים לכל סובב, לא למהר "לעזור" לו ולגלות לו אמת שהוא אינו רוצה או מוכן עדיין לראות.

ואגב, שווה לצפות עד הסוף, לצד כותרות הסיום מסופק לצופים יצר הסקרנות בתמונות של הדמויות האמיתיות הדומות להפליא לשחקנים. צפייה מהנה, רק טוב, איילת.

"הזדמנות שניה" ארה"ב 2010, דרמה

בימוי: ג'ון לי הנקוק. שחקנים: סנדרה בולוק, טים מק'גרו, קאתי בייטס, קוונטין ארון, לילי קולינס, קים דיקנס, ריי מקינון, קתרין דייר

לצפיה בטריילר:

לאתר הרשמי של מייקל אוהר (האמיתי...)




יום רביעי, 7 ביולי 2010

לבלות או להתחדש?

ישבתי לכתוב את המאמר הקבוע שלי להמלצה על סרט טוב... אלא שאז נזכרתי שלאחרונה היו דוקא יותר אכזבות מאשר סרטים מעוררי השראה... והדד-ליין לעומת זאת אינו מחכה. ובכן, החלטתי, כי יש ערך גם למאמר שמזהיר אותנו מלבזבז את זמננו על סרט טפשי שאינו שווה את זמן הצפיה בו. אז נתחיל...?

"דייט לילי”, אמור היה להיות קומדיה מהנה על זוג נשוי עם השגרה המוכרת, המחפש לשבור אותה ולעורר את הזוגיות לחיים. עד כאן נשמע מעניין, אלא ש"שוט" הפתיחה כבר לימד אותנו להנמיך ציפיות... משחק לא מוצלח במיוחד עם תסריט מופרך הופכים את החוויה לקצת יותר מדי טפשית וקצת פחות מדי אמינה או מצחיקה... הסיפור מבוסס על זוג נשוי שעייף מחיי השגרה ומהטיפול השוחק בילדים. כדי להחיות את הזוגיות שלהם הם קובעים לעצמם לילה אחד קבוע שבו הם יוצאים לדייט למרות העייפות. הסיפור האמיתי של הסרט מתחיל בעקבות ידיעה על זוג חברים של השניים שהחליטו להתגרש מתוך תחושה שהחיים נהיו נוחים מדי וכעת הם לא יותר מאשר שותפים מצוינים. בהגיע ערב הדייט הבא שלהם, בני הזוג מרגישים צורך להוכיח לעצמם שהניצוץ שבהם עדיין קיים.

הם יוצאים בספונטניות לבילוי במסעדת דגים יוקרתית בלב מנהטן, מבלי להזמין מראש מקום. המסעדה הומה אדם ואין סיכוי ממשי שיקבלו שולחן. בצר להם הם מחליטים לעשות מעשה ולהתחזות לזוג טריפלהורנ'ס, שאת שמם הקריאה המלצרית מספר פעמים ללא מענה.

העלילה מסתבכת כאשר למקום מגיעים זוג שוטרים מפוקפקים שמאיימים על חייהם והדייט שלהם הופך להרפתקה מסוכנת.

הסרט הזה באמת לא מותיר יותר מדי רושם אחריו או תוך כדי. למעט מספר רגעים משעשעים וביניהם מרדף מכוניות לא שגרתי הכולל ריקוד פגושים עם מונית מזדמנת. אז נסכם... מה לא לעשות? לא מומלץ לראות סרטים שלא מקדמים אותנו ולו במשהו קטנטן, שלא מעוררים את הרצון להיות אפילו בקצת יותר טובים, יותר אדיבים, יותר אוהבים.

בימים כאלה של קיץ, כשרוצים לצאת לבלות, מגיעים לבית הקולנוע וההיצע באמת לא מרשים מדי, העצה שלי – לא להתעקש לראות סרט בכל מחיר. שני קפה, מאפה ושיחת חברים / אוהבים אמיתית תתן לכם הרבה יותר כוחות של התחדשות ורעננות מאשר סרט סתמי, וזוהי בעצם המטרה האמיתית ביציאה לבילוי. איך הופכים את הבילוי – מבלאי, לזמן של התחדשות?

מאחלת לכם שתדעו ליהנות מהפשוט, שתשמחו בכל עשיה, בכל הזדמנות לשיחה אמיתית, שתראו בכל נסיון הזדמנות לצמיחה, להתחדשות... ואם ראיתם סרט טוב ששווה לראות ושווה לכתוב עליו, אשמח לשמוע!

רק טוב, איילת

דייט לילי, ארה"ב 2010, קומדיה

בימוי: שון לוי שחקנים: סטיב קרל , טינה פיי , מרק וולברג , ריי ליאוטה , ג'יימס פרנקו
איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

למה לדבר על כשאפשר לדבר עם?

סבא וסבתא חוגגים 50 שנות נישואים? מצויין. זה בדיוק הזמן להקשיב להם ולדבר איתם, להוקיר אותם ולכבד אותם... כשהסבים שלי נפטרו הייתי צעירה מדי מכדי לממש את העצה שאני נותנת לכם כאן... אבל למזלנו, זכינו לעשות תיקון עם סבתא של בעלי, בת ה-97, שתזכה להאריך ימים בבריאות ובשמחה. את הסרט "Yiddishe Nachas", צילמנו בנובמבר 2008, סביב יום הולדתה ה-96 וסיימנו לערוך אותו לקראת יום הולדתה ה-97. מצוידים במצלמה, מיקרופון והרבה התרגשות, הגענו לבית דודתו של בעלי שבשיקגו, שם פגשנו את אסתר גיטל, "גרנדמה", שהגיעה אף היא בטיסה מביתה שבקליבלנד לצורך שמחה משפחתית.

אסתר גיטל, סבתא של בעלי, סבתא רבא של בנותיי, תמיד היתה בעיני אשה חביבה, אלא שדרך עיני המצלמה, התגלתה לי פתאום כאשה מיוחדת במינה, עצמאית ויצירתית, מלאת חוש הומור ושמחת חיים, אופטימית ולבבית, ומלאת הכרת הטוב על חייה, על משפחתה, על הפרטנר שאיבדה ("זיידה") ועל הנחת שזוכה לו משלושת ילדיה, מנכדיה ומניניה הרבים. כששאלנו אותה מה המסר שלה לדורות הבאים ענתה "אתה לא באמת מטיף לילדיך, לפחות לא במשפחה שלנו... אתה מקווה להוות לילדך דוגמא אישית לחיים טובים ונוחים, לא חייבים להיות עשירים, כדאי להשתלב בקהילה, אין צורך להיות יותר ממישהו אחר, וגם לא להתרברב במשהו שהצלחת בו..."

אז מה לעשות? למה ואיך? לדבר עם האנשים היקרים לנו עוד היום, לשמוע ממקור ראשון את סיפור חייהם, חוויותיהם, רשמיהם, ובעיקר גם ללמוד מנסיון חייהם – זו מתנה ענקית שאנחנו נותנים גם לעצמנו וגם להם. עצם העובדה שהנכד או הבן מקדישים זמן משמעותי לשיחה אמיתית – היא כבר מתנה בפני עצמה, ואם כבר מדברים... אז למה לא לצלם בוידאו לטובת שאר המשפחה ולדורות הבאים?!
אין צורך להיות במאי או צלם מקצועי, לא חייבים להשתמש במצלמה הכי מקצועית שיש, וגם אין צורך בתקציב גדול לצורך עריכה, כרגע מה שחשוב הוא לדבר... ולצלם. את החומר תמיד תוכלו לערוך בעתיד, על אף שיהיה זה עדיף שגם מושא הצילומים יזכה לראות את הסרט בכיכובו...

במהלך הצילומים ובעיקר במהלך הראיונות (שנעשו במספר פגישות של כשעתיים כל פעם) גילינו פרטים חדשים ומשעשעים על בני המשפחה, מידע מעניין והרבה חכמת חיים. אני ממליצה לכם מכל הלב, להכין רשימת שאלות שתקיף גם את המידע המתבקש והאלמנטרי בשושלת הדורות, וגם לא לשכוח להוסיף שאלות מהותיות יותר – כמו : על אילו ערכים חינכת את ילדייך? מה המסר שחשוב לך להעביר לדורות הבאים? האם יש משהו בחייך שהיום היית עושה אחרת? מה משמח אותך? ועוד כיד הדמיון הטובה... בעריכה ניתן לשלב גם חומרים ארכיונים, לדוגמא בסרט הזה, שמחנו לשלב קטעים נדירים שצולמו במצלמת 8 מ"מ מחתונתה ב1938 וקטעים מאוחרים יותר מתוך מסיבת יום הנישואין ה50...

לקראת סוף הסרט "גרנדמה", אסתר גיטל, מודה שהיא מכירה הרבה אנשים הצעירים ממנה בהרבה שנים, שתמיד מתלוננים על כאבים כאלה ואחרים, וממליצה לכולם לאמץ גישה אופטימית לחיים, וגם כשקשה או לא נוח, כדאי לשמוח בטוב שיש לך ולקוות לימים טובים יותר... שנזכה לדבר עם האנשים היקרים לנו, ולא נזכר מאוחר מדי כי אז נוכל רק לדבר על...
וחבל...
רק טוב, אריכות ימים ושמחה לכל המשפחה, ומזכירה שניתן להתייעץ איתי תמיד, איילת.

"Yiddishe Nachas" ארה"ב - ישראל 2009, דוקומנטרי, סיפור חיים
בימוי צילום ועריכה: איילת ואלי אסטרייכר

המאמר תורגם לאנגלית:
Why talk about When you can speak with?

By Ayelet Estreicher
Film director and counselor and lecturer in the Yemima Method for consciousness awareness
Elazar, Israel

Originally published in the Israeli Gush Etzion weekly, Gush Arba.

To mark the 50th issue of this magazine I thought it appropriate to raise awareness about an important subject. If your grandparents are celebrating their 50th anniversary this would be an excellent time to speak with them and to honor them by listening to what they have to say. When my grandparents passed away I was too young to follow the advice I am proposing here, but, fortunately, together with my husband, Elie, I was able to seize an opportunity to do just that with Elie’s grandmother, Esther Gittel, who recently celebrated her 97th birthday (May G-d continue to grant her a long and healthy life.).

The movie, Yiddishe Nachas, we filmed in November of 2008 at the time of Grandma’s 96th birthday, and we finished editing it in time for her 97th. Equipped with a camera, a microphone and much trepidation we arrived at Elie’s aunt’s house in Chicago where we were greeted by Grandma who had flown in from Cleveland to participate in a family simcha.

Esther Gittel, my husband’s grandmother and my children’s great grandmother, I had always viewed as warm and friendly, but through the eye of the camera I suddenly discovered a very special person. She was independent and creative with a vibrant sense of humor and a love of life that made her optimistic about the future. I was also impressed by her personal warmth and her pronounced feelings of gratitude for her life, her family, her lost partner (“Zaida”) and the joy she felt privileged to have from her three children and from her many grandchildren and great grandchildren. When we asked what advice she had for the future generations she answered, “You don’t really preach to your children, at least not in our family…You hope that you set a personal example for a good, comfortable life. You don’t have to be rich, It’s a good idea to take an active part in the community. You don’t have to be more than the next person, and don’t brag about being better than him.

So, what should you do? Why and how? Talk to those near and dear to you. Start today and hear their life stories first hand. Discover their many experiences and impressions, and, especially, learn from their life experiences – that is the greatest gift we can give to ourselves and to them. The very fact that Da grandchild, a son or a daughter invests the time in serious conversation is a worthwhile gift in and of itself, and if you are already talking why not record it all on videotape for the rest of the family and future generations to enjoy?!

You don’t have to be a director or professional photographer, you don’t need the best camera there is, and you don’t need a big budget to edit the film. Right now, the important thing is to start talking and to start filming. You can always organize and edit your film later, though your star player will certainly be anxious to see the results.

As we were filming, and, particularly, during the interviews (done over several days each lasting 2 hours), we learned new and, often, entertaining information about the family. This was always interesting with a large sprinkling of wisdom learned of a lifetime. I recommend, with all my heart, that you prepare a list of questions which includes not only the more obvious basic requests for genealogical and factual data relating to several generations, but don’t forget to add more probing questions such as “Upon what values did you raise your children?”, “What is your message for future generations?”, “What in your life would you have done differently?”, “What makes you happy?”, and others as far as your imagination will take you. When editing the film you can include material from other sources. For example, in this film we were delighted to add rare 8 mm. clips from Grandma’s wedding in 1938 and from her 50th wedding anniversary.

Near the end of the film Grandma, Esther Gitttel, said she knows many people much younger than herself who always complain about various aches and pains, but she recommends to them all to adopt an optimistic approach to life. “Even when life is difficult or uncomfortable, be happy about the good that you have, and hope for better times.”

May we all be fortunate to be able to talk with those most dear to us, and may we not forget until it is too late and we can only talk about the person.

All the best, long life and happiness to you and your family, and remember that you can consult with me on any film you are planning,

Ayelet.

Film: “Yiddishe Nachas” – U.S.A. and Israel 2009, Documentary / life story
Direction, filming and editing: Ayelet and Elie Estreicher

יום שלישי, 25 במאי 2010

לבשל כל הדרך למעלה

מאחורי כל אשה מצליחה עומד גבר תומך – זו בעיני ההנחה הבסיסית שבלעדיה לא היינו זוכים להכיר את ג'ולי או ג'וליה... "ג'ולי וג'וליה" , מבוסס על שני סיפורים ביוגרפיים אמיתיים שהפכו כל אחד בפני עצמו לרבי מכר. הסיפור הראשון הוא סיפורה המרתק של ג'וליה צ'יילד, שהפכה ברבות השנים לבשלנית ידועה ולמי שכתבה ספרי בישול רבים ואף הגישה תכנית בישול מפורסמת בארה"ב ("השפית הצרפתיה"). הסיפור של ג'ולי מתרחש בתקופה שלנו, כמה עשרות שנים אחרי סיפורה של ג'וליה, ומפגיש מקרוב את ג'ולי עם החיים של ג'וליה דרך ספר הבישול.


מדהים לראות את ג'וליה צ'יילד האמיתית ולהרגיש עד כמה מריל סטריפ עשתה עבודה מדהימה... הנה ג'וליה צ'ילד המקורית מכינה חביתה...



לא מדובר בסיפור סוריאליסטי, מדובר במפגש שהוא מעל הזמן ובתהליך אישי דומה ששתי הנשים עוברות, מתוך רצון ליצוק משמעות ושמחה לחייהן ודרך אהבתן לבישול.



ג'וליה ציילד, (מריל סטריפ), חיה בשנות ה-40 נשואה לבעל אוהב, ולשניים אין ילדים. שליחות לצרפת בעקבות בעלה הדיפלומט, מעוררת בג'וליה צורך למלא את עצמה בעיסוק מעניין שיוסיף לחייה משמעות. בעת שיחה כנה עם בעלה התומך בבית קפה צרפתי, מנסים השנים לברר מה הדבר שג'וליה באמת אוהבת לעשות... התשובה הפשוטה והחיננית "לאכול" מעוררת בה את הרצון ללמוד בישול. ג'וליה מתקבלת לבית ספר יוקרתי לבישול "לה קורדון בלו" על אף ספקנותה של מנהלת המקום, ועל אף היותה אשה יחידה בין קבוצת גברים. לאחר תלאות ונסיונות מעניינים עוברת צ'יילד גם את המבחנים בהצלחה. מתוך אהבתה לבישול צומח גם ספר בישול פרי ידיה, Mastering The Art of French Cooking, השואף להביא למטבח האמריקני את סודותיו של המטבח הצרפתי.



יש משהו שווה לב בג'וליה, הגבוהה והמגושמת, בפשטות שבה היא הולכת אחרי ליבה, כנגד כל הסיכויים. יש בה משהו טבעי שזוכר להסתכל על חצי הכוס המלאה, לחייך על כל תקלה ולזכור לומר גם לצופים בתכניות הבישול שלה שאין צורך להתנצל ולהצטדק אם משהו לא מסתדר בדיוק כפי המתוכנן...

ג'ולי לעומתה, (איימי אדאמס) חיה בתקופה אחרת ומציאות חיים אחרת. ניו יורק 2002, ג'ולי עובדת במנהלת פניות הציבור כפקידה העונה לטלפונים בעקבות אסון התאומים אך חולמת להיות סופרת. כמו ג'וליה גם היא מחפשת לחיות את החיים בטוב שבהם ומחפשת שינוי וצורך לאחוז במשהו שיתן לה תחושת ערך. ג'ולי מחליטה לפתוח בלוג ובו תדווח על הפרויקט שבחרה לעצמה – להצליח תוך 365 יום, להכין בהצלחה ובדיוק את שלל 524 המתכונים שבספרה המיתולוגי של ג'וליה ציילד.

הסרט מביא את שני הסיפורים במקביל ומכיר לנו מקרוב, בחן ובהומור את עולם הבישול הצרפתי, על כל ההקפדות והדיוקים. אם נבחר שלא להבהל ממתכוני שרצים ושאר ירקות... ונוותר על המטרה ללמוד לבשל דרך הצפיה... נוכל ללמוד משהו על הרצון הטבעי (אך הדמיוני) שלנו למצוא את הדבר שיתן לנו ערך וימלא אותנו, על התמדה שמביאה להצלחה... וגם נוכל אם נסכים, לקבל כח לעשיה והגשמת חלומות, משני סיפורים מתוקים, מרגשים ולגמרי אמיתיים.


שנזכה לעשיה טובה שלא באה לכסות על תחושת חוסר ערך, אלא דוקא מתוך חיבור והכרת הטוב על הקיים והיש ומשם לרצות להגדיל טוב, ושנאפשר לעצמנו כמה רגעים מתוקים ומלאי הומור של סרט קטן שמעלה חיוך גדול.

הנה הטריילר...



"ג'ולי וג'וליה" ארה"ב 2009, דרמה קומית

בימוי: נורה אפרון; שחקנים: מריל סטריפ , איימי אדמס , סטנלי טוצ'י , כריס מסינה , ג'יין לינץ, ג'ואן ג'ולייט באק, קריססטל נואל, וונסה פרליטו

איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים



יום שני, 3 במאי 2010

עצמאות באויר - חופשי או מאושר?

פסח עבר, והשאיר אותנו עם שאלות לא פטורות על חירות מול עבדות, והנה מתקרב יום העצמאות ומביא איתו בשורה שאנחנו כבר בני חורין. בסרט "תלוי באויר" יש הזדמנות לבחון את השאלה הזו מקרוב ומזווית קצת שונה – האם אנחנו באמת חופשיים?


ריאן בינגהאם (ג'ורג' קלוני), הוא גיבור הסרט "תלוי באויר". הוא עובד בעבודה לא שגרתית – תפקידו לפטר אנשים. בכל עת שיש צורך לפטר אדם בחברה כלשהיא, ראין מוזמן למקום, עולה על מטוס, מגיע לשטח ומבצע בשיטתיות שיחות פיטורין ביעילות וברגישות. לעיניים חסרות האונים המביטות בו בצער לאחר שבישר להם את הבשורה הוא עונה בפשטות - "כל האנשים אשר ביצעו את כל המהפכות והדברים הגדולים בעולמנו ישבו כמוך כאן". מה שהתכוון ריאן לומר הוא שרק כאשר פוטרו מאותה עבודה שלא התאימה להם מראש, נפתחו בפניהם כל האפשרויות להגשמת חלומותיהם האמיתיים.

ראין לא לוקח את העבודה ללב, ולא נראה שהמפגש היום יומי עם אנשים שכל עולמם מתהפך ברגע למול עיניו מטרידה אותו. ראין הפך את המקצוע שלו לאורח חיים. הוא חי 322 יום בשנה בטיסות, מחוץ לבית או בנמלי תעופה, נהנה מכל רגע ואינו יוצר קשר מחייב עם אף אחד. הוא נהנה מהקלילות ומהחופש להיות אדון לעצמו, ללא העול שמייצרים קשרים. הוא גם הרחיק לכת והפך את סגנון חייו לאידיאל, ובין טיסה לשיחת פיטורין הוא מוזמן להעביר הרצאות מוטיביציה תחת הכותרת "מה יש לך בתיק?" המעודדות אנשים לחיות חיים קלילים וחסרי מחויבות. ראין מדמה את היחסים שלנו עם אנשים במעגלים הקרובים והרחוקים כמשא כבד שאנו סוחבים על כתפינו בתרמיל הגב והמשקל העודף הזה מקשה לדעתו על התפקוד שלנו בעולם התחרותי בו אנו חיים.

מה שכן מעסיק את ראין הוא הרצון להגיע לשיא בשיטת הנוסע המתמיד ולצבור 10 מיליון מיילים. אלא שהתכנית שלו עלולה להשתבש כשנטלי, עובדת חדשה בחברה בו הוא מועסק, מציעה למנהלי החברה רעיון מהפכני – במקום לבזבז זמן וכסף על טיסות של סוכני פיטורין ניתן מעתה לערוך שיחת פיטורין באמצעות video-conference. סדק נוסף בחייו המושלמים מתגלה כשהוא מתחיל להקשר רגשית לאלכס, אשת עסקים המרבה גם היא בנסיעות ונהנית מהקשר הלא מחייב עם ראין. (אגב למעט סצנה אחת מאוד מיותרת הסרט ברובו נקי)

נדמה שראין עובר שינוי כלשהו במהלך הסרט, כשאר הוא מדבר אל ליבו של מי שעתיד להיות בעלה של אחותו, בסגנון שונה מכל מה ששמענו ממנו עד כה – "נסה להיזכר ברגעים המאושרים בחייך. האם היית לבד? לא." אמנם פסח כבר מאחרינו, אך יש עוד הרבה מה ללמוד על גאולה וחירות מהחג הזה דוקא לקראת יום העצמאות. הגאולה האמיתית אומר רבי נחמן היא פה-סח. פה מדבר – חיבור. החופש האמיתי הוא לדבר בלי פחד, בפתיחות של הלב, ליצור קשרים אמיתיים, ולזכות בדיבור כנה ומשוחרר עם הקרובים לנו. כאשר אנו כועסים על מישהו – הפה נסגר, קשה לפתוח בשיחה, והריחוק הזה הוא הפך העצמאות. דוקא מתוך אותו "עול" של משפחה, ילדים, חברים וכמובן מצוות, אנו יכולים לזכות בחופש האמיתי להיות בני חורין, להיות עצמאיים אבל שייכים. להיות חופשיים לבחור את דרכנו האישית בתוך מסגרת השומרת עלינו בדרך הנכונה.



כשהתחלתי ללמוד ב"מעלה", לפני יותר מעשור, דנו בסוגיה הזו של חופש היצירה. האם גבולות ההלכה באמת מגבילים אותנו כיוצרים? אני גיליתי שההפך הוא הנכון. דוקא מתוך הגבולות אפשר לגלות את החופש האמיתי של היצירה.

שנזכה לעצמאות אמיתית, ללא פחד, לגאולה אמיתית של דיבור פתוח וקשר אמיתי עם יוצרנו, בן או בת זוגנו, ילדנו וכל סובב.

והנה הטריילר...


"תלוי באויר" ארה"ב 2009, דרמה קומית

בימוי: ג'ייסון ריייטמן

שחקנים: ג'ורג' קלוני, ורה פרמיגה, אנה קנדריק, ג'ייסון בייטמן, איימי מורטון, מלאני לינסקי, ג'יי. קיי. סיימונס, סאם אליוט, דני מקברייד, כריס לוואל
איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

יום רביעי, 31 במרץ 2010

להתכונן לגרוע מכל?

יום נישואין, דוכן כרטיסי הקולנוע, רגע של התלבטות בין כמה סרטים שנראים בחלקם במבט מהיר לא רע בכלל... בעלי היקר אומר פתאום בהחלטיות "נלך על שאטר איילנד", זרמתי... נכנסנו לאולם בלי שום הכנה מוקדמת, ובלי לדעת דבר על הסרט שאנו עתידים לראות למעט העובדה שהבמאי שעומד מאחוריו הוא מרטין סקורסזי ושהשחקן הראשי הוא לא אחר מלאונרדו דיקפריו. ההגדרות הרשמיות מגדירות את הסרט כמותחן/פעולה/מסתורין אלא שאני לתומי חשבתי שאנחנו הולכים לדרמה.

הספקות החלו לנקר בי כבר בדקות הראשונות של הסרט כשהמוסיקה החזקה והדרמטית מדי רמזה על משהו מאוד מאיים שעומד לקרות. סצנת הפתיחה מכניסה את גיבורנו טדי דניאלס ושותפו הטרי צ'אק למוסד השוכן באי סלעי מבודד המיועד לאסירים שהם חולי נפש מסוכנים. מבט מהמעבורת לכיוון האי מראה לנו תמונה קודרת של סערה מתקרבת ובשורות רעות. כדי להרגיע את עצמי ניסיתי להשאר עניינית מול התמונות בלבד ללא הפרשנות שנותנת המוסיקה, והרי לכאורה רואים בסך הכל שני בלשי משטרה בדרכם לחקירה, עוד לא קרה שום דבר, אז על מה המתח? אלא שגם בצד הויזואלי לא חסך לנו הבמאי את פרשנותו, כל שוט מצולם בקפידה ומשדר מסר ברור - מכאן, הם לא יצאו כל כך מהר, אם בכלל...

הנה הטריילר, כך יהיה לכם קל יותר להבין את שאר המאמר...


הסרט מבוסס על ספרו של של דניס להיין ומתרחש בשנת-1954. טדי וצ'אק מגיעים לאי המרוחק על מנת לפענח את העלמותה של אחת האסירות שרצחה את שלושת ילדיה.
מעבר לעלילה הסבוכה אך הריאליסטית העוסקת באותה חקירה, מופיעים גם לא מעט סצנות סוריאליסטיות פרי דמיונו של טדי. בחלק מהסצנות הוא חוזר בזכרונותיו לכאב הפרטי שלו, עם מות אשתו האהובה דולורס כתוצאה משריפה בדירתם, ובאחרות הוא חוזר לזכרון רחוק יותר בהיותו במחנה הריכוז דכאו בעת השחרור. טדי חושד בכולם, ואנחנו איתו, מנסים להבין את המתרחש, למצוא פרטי מידע, לפענח רמזים, באופן לא מודע אנחנו הופכים להיות שותפים בחקירה וברצון לגלות את האמת מאחורי המקום הזה. הסרט עובד באופן רפלקסיבי ומזיז אותנו ממקומנו בדיוק במקומות שהגיבור שלנו מאבד שיווי משקל. ולמרות העטיפה הלא מבטיחה של הנושא בו עוסק הסרט, הוא הצליח לרתק אותי לכסא לכל אורכו.
אומר בכנות, אם הייתי יודעת יותר על הסרט מראש, לא בטוח שהייתי בוחרת לצפות בו. לא כי הוא לא טוב, אלא שהדמיונות על המפגש שלנו עם משהו שעלול להפחיד אותנו, יהיה זה סרט, מבחן, ראיון, פיטורים, או בדיקה רפואית... הרבה יותר מפחידים מהמציאות עצמה.
יומיים אחרי הצפיה בסרט הבת הקטנה שלי בת השנתיים וחצי היתה צריכה לקבל חיסון. התלבטנו לרגע אם תפקידנו כהורים הוא להכין אותה מראש לעניין או שמא לחסוך ממנה את המתח שבהמתנה לגרוע מכל ולספר לה על כך רק רגעים קודם לזריקה? בחרנו באפשרות השניה. את הכאב אי אפשר היה למנוע, אבל הצלחנו לצמצם את זמן הכאב ולמקד אותו. הכנה נפשית נכונה ומתאימה דווקא לאירועים משמחים כמו פסח המתקרב אלינו בשמחה. הכנה נפשית לאירועים מאיימים ומפחידים שאין לנו כל שליטה עליהם יוצרת אשליה של הכנה, ובעצם גורמת במקרה הטוב לשיתוק וחרדה ובמקרה הרע לחוויית כאב מתמשך, כי הרי ידוע שהכאב מושפע מהמוח ולא משום מקום אחר, וכשמגלגלים במוחנו שוב ושוב תמונות מפחידות של מה שעומד לקרות לנו אנו חווים בעצם שוב ושוב כאב, והכאב הוא אמיתי על אף שמקורו במחשבות הדמיוניות...

אז לראות או לא לראות? מי שאוהב סרטים מותחים, מצולמים היטב ועם משחק מצויין שמשאירים אותך במצב ערני, דרוך וחושב לכל אורכם, לבטח יהנה. אבל במחשבה שניה, אולי עדיף ביום הנישואין הבא לבחור בקומדיה רומנטית...


"שאטר איילנד" ארה"ב 2009, מותחן
בימוי: מרטין סקורסזי; שחקנים: שחקנים: לאונרדו דיקפריו, מארק רופאלו, בן קינגסלי, מקס פון סידוב, מישל ויליאמס, אמילי מורטימר, פטרישה קלארקסון, ג'יימס ארל היילי, טד לוויין, אליאס קוטיס

איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

יום חמישי, 18 במרץ 2010

המוות כמתנת החיים

את הסרט "ורוניקה מחליטה למות" בחרתי לראות קצת בהיסוס. לא התלהבתי מהרעיון לצפות בסרט ששמו מרמז על התעסקות עם נושא של דיכאון ונטיות אובדניות. צפיתי בכל זאת עד סופו והופתעתי מסיפור העלילה שמצליח לעורר מחשבה אמיתית על הרצון לחיות ועל היכולת שלנו להעריך את חיינו רק על סף קיצם. רק אחרי שצפיתי בסרט התברר לי שהוא מבוסס על ספרו של פאולו קואלו הידוע בספריו הרבים מעוררי ההשראה.

הסרט נפתח בתיאור שגרת חייה של ורוניקה, היא חיה חיים טובים ומוצלחים, היא נאה וחכמה יש לה עבודה טובה ובית נעים ומסודר... כלפי חוץ לא ניתן להבין איך יתכן שעוברים בה מחשבות אובדניות? כשהיא חושפת לאט לאט בפנינו את מחשבותיה, נראה שאין דבר מיוחד שמוציא אותה מדעתה אלא דווקא השגרה שהיא חווה והמחשבות על המשך השתלשלות חייה כפי שהיא מדמיינת אותם, הם אלה שגורמים לה להרגיש שאין טעם בכל זה.

המחשבות האלה הנובעות מתוך פחד וחולשה, מזמנות לנו לעיתים תכופות מחשבות דמיוניות שכביכול עוסקות בתכנון העתיד אך בפועל מחלישות את המערכת הפנימית ומורידות את רוחנו. אין רע בתכנון, בתור מי שעוסקת באימון ומעדכנת תדיר את מפת האימון האישית שלי אני יכולה להעיד עד כמה תכנון הוא דבר חשוב ומקדם למטרה אך כשהמחשבה מתרוצצת בתרחישים עתידיים על סיטואציות שטרם קרו ואלה אינם מביאים לעשיה במציאות אלא לתחושת ריקנות והרגשה של חוסר ערך, אזי ברור כי אין בהם טעם.

ורוניקה משתכנעת למחשבות ה"עומס" האלה ומחליטה לסיים את חייה חסרי הטעם. היא בולעת מגוון כדורים צבעוניים, כותבת מכתב קצר והזוי ומאבדת את הכרתה. אך נסיון ההתאבדות שלה נכשל. במקום להתעורר לעולם שכולו טוב, היא מתעוררת ב"וילט" – מתקן פסיכיאטרי פרטי. ד"ר בלייק, מנהל המקום הידוע בשיטותיו השנויות במחלוקת מבשר לה כי אמנם נסיון ההתאבדות שלה נכשל אך נגרם לה נזק בלתי הפיך בליבה וימיה ספורים...

מכאן והלאה אנו עדים לתהליך מרתק של אדם המודע למותו הקרב. ורוניקה מתעוררת בהדרגה להכרה בחיים ומתחילה לחוות רגעים של חיות. היא מפסיקה להתנגד למציאות ומתחילה בעדינות לשבור את חומת ההגנות ששמה לה עד כי הרצון לחיות חוזר להיות חלק ממנה.

מי שלוקח חלק בתהליך ה"חזרה לחיים" של ורוניקה הוא אדוארד. דייר ותיק בבית החולים "וילט", שאינו מוציא מילה מפיו. הוא אושפז שם לאחר שעבר תאונת דרכים קשה שבה איבד את חברתו ויחד עמה את יכולת הדיבור. בין ורוניקה ואוארד נרקמת מערכת יחסים עדינה שעוזרת להם לקלף ביחד את הדמיונות והמחסומים שגידרו סביבם. הקצב של הסרט איטי, (מה שמאפשר זמן למחשבה) המשחק אמין, הסיפור בנוי נכון ומעניין והצילום ברובו "נקי" לצפיה פרט לסצנה אחת שניתן לדלג עליה לקראת סוף הסרט.

ורוניקה הצליחה להגיע לחיות דוקא מתוך המקום הכי נמוך ומיואש, אך לא מומלץ לנסות את זה בבית... אין צורך למות כדי לחיות, כדי להתחבר למהות החיים וליעודנו בחיים. כדי להגיע לשמחה פנימית אמיתית יש צורך בעבודה יום יומית מתוך הטוב כדאי להזכר בעצמנו לא רק במצבים שהנפש כבר זועקת לעזרה. מאחלת לנו את הראיה הבהירה של היש, הטוב הקיים, של המתנה האדירה שנקראת חיים. רק טוב, איילת.


"ורוניקה מחליטה למות" ארה"ב 2009, דרמה
בימוי: אמילי יאנג שחקנים: שרה מישל גלר, ג'ונתן טאקר, אריקה קריסטנסן, פלורנסיה לוזאנו, מליסה ליאו, דייויד טוליס

יום חמישי, 25 בפברואר 2010

הפוך על הפוך

כנגד כל הסיכויים ומתוך מציאות עגומה הצליחה אסתר המלכה להפוך את גורל היהודים לטובה. ומה קורה כשבמקום המן יש מנהלת בית ספר הרוצה לחרוץ את עתיד תלמידיה ה"בעייתיים", ובמקום אחשוורוש יש מפקח ארצי? בזמן ובמקום הנכון מופיעה אסתר המלכה גרסת שנות ה2000 בדמות ארין גרוול, מורה צעירה המקבלת את משימת חייה ואת הזכות לחולל מהפך.

יומני החופש מביא את סיפורה האמיתי של ארין גרוול, מורה צעירה המקבלת ללמד כיתה בבית ספר תיכון מוכה אלימות בפרבר אמריקאי. בבית הספר מופעלת תכנית אינטגרציה, הפועלת באופן גזעני כלפי תלמידיה וארין זוכה ללמד את כיתה 203, הכיתה הקשה ביותר. עם חליפה מכובדת, חיוך ושרשרת פנינים מגיעה ארין לכיתה ופוגשת מציאות לא פשוטה של כיתה המורכבת מכנופיות רחוב הנלחמות זו בזו על הטריטוריה שלהם. די מהר היא מגלה שאחוז ניכר מתלמידיה פגשו אלימות קשה ואף רצח מקרוב. ארין לא מתייאשת מהר ובוחרת לראות בקושי, אתגר. היא עושה כל דבר שיכול לעורר את הלב הסגור שלהם להיפתח ולהאמין שיש עבורם אפשרות לעתיד טוב יותר.

לכאורה אין קשר בין הסרט, הדמויות שבו, לחיים המוגנים והשקטים שלנו, הרחק ממלחמות רחוב, כנופיות ופחד קיומי שמקטין את החלומות והאמונה, הרחק מדעות קדומות ומאבקי טריטוריות. אבל האמת היא, שגם כאן, בישוב שלנו, בקהילה שלנו, במשפחה שלנו, בתוכנו אנו, כולנו פוגשים לעיתים את אותו מקום מיואש, שמחפש שמישהו יקשיב, יכיל, יאמין ויעודד אותנו לנסות לגדול, לצמוח ולהאמין בשינוי המתאפשר, להאמין בטוב. בסרט עושה זאת המורה חדורת האמונה והמוטיבציה, ובחיים? מי עוזר לנו לקום ולהמשיך ללכת? לפעמים זה בן או בת בזוג, לפעמים ההורים, או החברים... אבל האמת היא שככל שנפנים בהבנה מהותית שהיחידים שיכולים למלא את שלל התפקידים האלה לאורך זמן ובכל עת, הם רק אנחנו, אז נחסוך לעצמנו שנים של הסתבכות במעגל של ציפיות בלתי הגיוניות, אכזבות ודרישות כלפי הסביבה. עם זאת, בחיים כמו בסרט, יש מקום לתת ולבקש עזרה.

ארין לוחמת בדרכה היצירתית והעדינה מול מערכת החינוך האטומה המסרבת לראות בתלמידיה כשווים בין שווים ושמה לה קשיים ומגבלות היכן שרק ניתן. היא מעודדת את תלמידיה לכתוב יומנים אישיים להבעת סיפורם האישי ולאט לאט מגלה הקבוצה המפורדת את החיבורים, את המשותף ואת הקול הפנימי שלהם.

בכל אדם, גם זה הנראה קשוח מבחוץ, יש לב טהור, נקי ותם שמחפש אהבה, חום וקבלה. כדי להשיל את הקליפות המגנות מצד אחד על הגרעין ומצד שני מסתירות את הפרי, צריך להתמיד בהרבה אמונה, במשלוח רגש טוב, חום ואהבה, עד שמתחילים להמיס את כל הפחדים וההגנות, ומגלים את שמחת החיים מחדש.

הסרט אמיתי ומרגש, והמשחק אמין וטוב. השחקנים עושים עבודה משכנעת ומי שיצפה בסרט עד סופו יראה את התמונה האמיתית של ארין עם התלמידים שנראית כמעט זהה לתמונה המשוחזרת של השחקנים...

מרגש לפגוש מורה עם לב רחב שכזה, שלא הרפתה מהמטרה לגעת בתלמידים שכבר הגיעו ליאוש ומהרצון להעלות אותם למציאות אחרת של אמונה ביכלתם להשתנות. סוד ההשפעה שלה בעיני הוא יכולת ההקשבה והאמונה האמיתית שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן.

שנזכה להיות זהירים בתלמידינו, ילדנו, וכל אדם, שנזכה להשפיע טוב על כל סובב באהבה ואמונה, ושנזכה לבינה כשל התרנגול המבחין באפשרות לגאולה ותיקון, כבר בשיא החושך.

רק טוב, איילת

לצפייה בטריילר:
"יומני החופש " ארה"ב 2007, דרמה

במאי: ריצ'ארד לאגרוונס שחקנים: הילארי סוונק, פטריק דמפסי, סקוט גלן, אימלדה סטאונטון
איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

יום שישי, 5 בפברואר 2010

אולי תגידו כן?

אתחיל מהתוודות קטנה. בדרך כלל כשמזכירים לי את שמו של ג'ים קארי עולה לי אסוציאציה לא מי יודע מה חיובית. אני נזכרת איך הלכתי לקולנוע עם חברה לפני אי אילו שנים וצפינו בסרט "מסכה" שבכיכובו... הצחוק הפרוע שנשמע מכל עבר הסגיר כי הגיל הממוצע של הנוכחים באולם היה בכעשור נמוך משלנו וכנראה שאותם הוא הצליח להצחיק.

הפעם, מסתבר, גם אני וגם ג'ים קארי התבגרנו... ג'ים קארי בסרט יס-מן Yes-Man מצליח גם להצחיק (ולא ע"י בדיחות רדודות), גם לרגש וגם לגרום לך לחשוב על שינוי הגישה לחיים, ובעיני זה ממש פלא ולגמרי שווה המלצה.

שינוי זה דבר מפחיד וזה טבעי. כך שכל הזדמנות מבחוץ שבאה להציע לנו שינוי במציאות עלולה לעורר בכל אחד מאיתנו תחושות התנגדות ודחיה, גם אם ההצעה לשינוי היא חיובית, קידום בעבודה, הזמנה להתנסות בחוג, מעבר דירה... הרבה יותר נוח לנו להשאר בהרגלים שלנו, במציאות הכביכול מוגנת שלנו על מנת שלא להוציא אותנו מתחום הנוחות. אלא שאדם הרוצה לצמוח, חייב למצוא את האומץ לשחרר אחיזות ולהסכים, אפילו רק לפעמים, לומר כן.

את קארל (ג'ים קארי) אנו פוגשים בתחילת הסרט כשהוא עצוב, גרוש, בודד, משועמם וחסר חיות. הוא מתנהל בשגרה איטית, עובד כפקיד הלוואות מתוסכל, ודוחה מעליו כל הזמנה לשינוי. כך הוא דוחה מבלי היסוס את בקשות הלקוחות לאישור מיוחד להלוואה ואף את ההזמנה לבילוי עם חבריו.

השינוי המתבקש מגיע כשקארל מסכים להזמנת מכר, להצטרף לערב הדגמה של כת משונה הפותחת את עיניו לעולם ה"כן". במופע ראווה עצום מימדים אנו נחשפים לקהל רחב של אנשים שנסחפים בהתלהבות אחר מנחה הערב ומתחייבים לומר "כן" לכל דבר... קארל נסחף עם הזרם ונשבע בפני הקהל לומר את מילת הקסם בכל הזדמנות ולכל הצעה. את הנסיון הראשון שלו הוא עושה בגבורה כאשר מחוץ לכינוס מחכה קבצן שרוצה טרמפ...

קארל מגלה עם הזמן את העיקרון הפשוט שעליו מתבסס רוב הסרט, כי בכל פעם שהוא אומר כן, קורה לו משהו טוב. כמו כל דבר טוב, יש צורך במידה הנכונה, אך קארל אינו מסנן שום הזדמנות וחווה חוויות חדשות ומפתיעות בזכות השינוי בגישתו.

לאורך הצפיה בסרט קשה שלא להתרגש מההרפתקה והגישה הנועזת הזו, אך גם קשה שלא להרגיש שמשהו כאן לא כשורה, לא הגיוני ואפילו מוגזם. וזה בסדר... מי שיצפה בסרט עד סופו יקבל את התשובה לאיזון של אמירת ה"כן" בזמן ובמקום הנכון ולא ע"פ החלטה שרירותית.

אבל אין ספק שעצם הצפיה בסרט מעוררת אותנו לאיזון העצמי שלנו בפתיחות כלפי הזדמנויות חדשות. חייבת להודות שאחרי הצפיה בסרט התבוננתי רגע נוסף בכל הצעה שהגיע לידי ולפני ששללתי על הסף, עצרתי לבדוק.

ממליצה לראות, לבדוק, לצחוק ולאפשר לעצמנו יותר "כן" בחיים, בזמן ובמקום המתאים.

רק טוב, איילת


"יס-מן" ארה"ב 2008, דרמה קומית

בימוי: פייטון ריד שחקנים: ג'ים קארי, זואי דאשנל, בראדלי קופר, ג'ון מייקל הייגינס, טרנס סטאמפ

לצפיה בטריילר:


איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

יום חמישי, 21 בינואר 2010

אם לא למעלה מזה...

רבקה חתוכה נולדה למשפחה טובה, היא היתה אשה חכמה ויפת מראה עם חוש הומור ייחודי שלא רבים זכו להכיר. את 72 שנות חייה היא סיימה בבוקר שבת "ויגש", והובאה לקבורות בשעת דמדומים ביום עשרה בטבת. רבקה מעולם לא נישאה, ועל קברה הטרי אבא שלי נשא דברים שבדרך כלל לא שומעים בלוויות. "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּיְ" כך היו חייה... בבדידות ותחושת תסכול בין היכולות ומימושן, אי אפשר שלא להרגיש את הצביטה שבתחושת ההחמצה. החיים שלה והסיפור המשפחתי שלא אפרט כאן בהחלט נראים מהצד כמו סרט... אבל לא מדובר בסרט, רבקה (ריקי) היתה דודה שלי, אחות של אבי. למדתי עליה יותר במותה מאשר בחייה. עם הפרידה ממנה אני רואה כעת את ההזדמנות לתיקון, לצמיחה, מימוש עצמי ואיחוד המשפחה. בחרתי לעודד את עצמי בסרט שמתקן את אותה תחושת החמצה. "למעלה" הוא סרט אנימציה מבית "פיקסאר" המביא את סיפורו של קארל בן ה-78 שחי את חייו לצדה של אלי אשתו. במותה, החליט לצאת למסע שתמיד חלמו השניים לממש ביחד.

בסצנת הפתיחה אנו פוגשים את קארל כילד היושב בבית קולנוע כשעל עיניו משקפי טיסה והוא עצמו שקוע כולו בחוויית הצפיה ב"יומן קולנוע" המציג את עלילותיו של גיבור ילדותו, צ'ארלס. תוך כדי משחק בשכונה פוגש קארל את אלי, אשר כמוהו נסחפה לעולם ההרפתקאות וגם היא שותפה לחלום לצאת למסע קסום בעקבות צ'ארלס האגדי. סיפור האהבה של השניים מובא כפתיח לסרט ומתאר בעדינות ובחכמה את מהלך חייהם. במשך שנות נישואיהם לא הצליחו להביא ילדים לעולם, קארל עסק במכירת בלונים, והם חסכו כסף לקראת המסע העתידי המשותף כשבכל פעם נאלצו לשבור את החיסכון לטובת צרכים שונים. סיפור העלילה המרכזי נפתח עם מותה של אלי אשתו, כשהוא זקן ובודד קארל נותר עם בית ריק, הרבה זכרונות וספר הרפתקאות שלא הושלם. רגע לפני שנלקח לבית אבות מחליט קארל לממש את אותו חלום ישן באמצעות קשירת בלוני הליום לביתו. הבית מתרומם מהאדמה ויחד איתו משיל קארל מעליו את משקל השנים ולרגע נדמה שאינו אותו זקן ממורמר ונרגן שהכרנו.

למסע המיוחד הזה מתלווה ילד צעיר, ראסל, שמחפש להשלים את סט סיכות הצופים שלו בסיכה האחרונה שתוענק לו עם השלמת המשימה האחרונה- עזרה לזקן. ראסל נותר על המרפסת האחורית של הבית המעופף והופך לשותף למסע. בין השניים נרקמת מערכת יחסים מרגשת ושובת לב.

האנימציה בסרט מרהיבה ביופייה, הדמויות, הצבעים והנופים אמיתיים ונוגעים, על אף הסיפור הדמיוני והתפאורה הלכאורה ילדותית, הסרט "למעלה" מצליח להמריא מעבר לסרט ילדים, ונוגע ברגישות ביחסים בין שתי דמויות בודדות הלומדות להכיר ולאהוב אחת את השניה.

תוך כדי הצפיה בסרט חשבתי על דודה ריקי, על החלומות שודאי היו לה, על האהבה שלא זכתה לה, על היחסים עם הקרובים שלא הספיקה להשלים ועל הילדים שלא הביאה לעולם. חשבתי גם עלינו. ההחמצה שלנו – שרובנו לא זכינו להכיר אותה באמת בטוב שבה. אני מבקשת מחילה מדודתי היקרה, ומקווה שריקי תוכל להשלים ולהגשים את כל החלומות שביקשה לעצמה גם מלמעלה... ולעצמי, למשפחתי ולכל אדם אאחל שנצליח לחיות את החיים במלואם, ולראות את הטוב שבכל אדם.

"למעלה" - בהחלט לא רק לילדים... שנזכה לחיים של הגשמה. אפשר ורצוי לממש חלומות לפני גיל 70.

"למעלה / UP " ארה"ב 2009, קומדיה, אנימציה
במאי: פיט דוקטר , בוב פטרסון שחקנים: כריסטופר פלאמר , ג'ון רצנברגר , אדוארד אסנר , פול איידינג


איילת אסטרייכר - 
איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

יום רביעי, 20 בינואר 2010

משפחה במבחן

כל הורה רוצה את טובת ילדיו, אבל מה קורה כשטובת ילדך באה על חשבון בן משפחה אחר?
קיבלתי המלצה חמה לצפות בסרט "שומרת אחותי", להמלצה הצטרפה הבטחה על דמעות, ואכן גם הן הגיעו... "שומרת אחותי" הצליח לרתק אותי לכסא כבר מהדקות הראשונות לצפייה. הסרט מעלה דילמה אמיתית ונוגעת ללב שמצליחה לעורר בנו את הרגשות הכי עמוקים של אהבה, הקרבה וזכות הקיום הבסיסית.

"שומרת אחותי" מבוסס על הרומן הבדיוני שכתבה ג'ודי פיקו. במרכז הסרט, סיפורה של קייט המתמודדת עם לוקמיה נדירה שאובחנה אצלה בגיל צעיר. הוריה נפגשים עם חוסר אונים כשמגלים שאף אחד מבני המשפחה אינו נמצא מתאים לשם תרומת מח עצם. הסרט מוגש דווקא מנקודת מבטה של אנה, אחותה הצעירה, שהגיעה לעולם בהפריה מלאכותית ומחושבת לשם מטרה אחת - לשמור על חייה של קייט.

הסרט ערוך באופן אסוציאטיבי ולא כרונולוגי, ומאפשר לנו הצצה על היחסים במשפחה בתקופות השונות ודרך עיניהם של כל בני המשפחה, כל אחד מנקודת מבטו עם האמת שמובילה אותו. מאז היתה אנה ילדה היא עברה תהליכים רפואיים שונים למען הישרדותה של אחותה קייט.

כשמצבה של קייט מתדרדר, והיא נזקקת להשתלת כליה, אנה נדרשת לתרום לה כליה. המתח במשפחה מתעצם כאשר מה שנראה כנושא סגור וברור עולה שוב בספק כשאנה מתנגדת לתהליך. הדילמה המרכזית שעולה לדיון היא על זכות הפרט על גופו. בשם זכות זו יוצאת אנה למלחמה על גופה. האם ביקשו את רשותה לדקור את גופה לשאיבת מוח עצם? האם נתנה הסכמתה לקבלת הורמוני גדילה או נתינת עירויי דם? האם מותר להורים להשתמש בגופה גם אם למען מטרה טובה של הצלת חיי אדם, במקרה זה חייה של אחותה?

הסרט עשוי ברגישות ומצליח להביא את הסיפור בלי לשפוט אף צד. אנו נשאבים למלחמה הבלתי מתפשרת של הורה למען חיי ילדיו לצד התהליך הפנימי שעוברת חולה העומדת בפני מותה.

כאמא אני רק מתפללת שלעולם לא אצטרך לעמוד בפני דילמה קשה שכזו. אני התחברתי לא רק לגיבורים הראשיים והדילמה שהם הביאו למסך אלא גם ובעיקר את הדמויות המשניות. מתוך הסרט התחדד לי הנסיון הפחות דרמטי אך היום יומי, בצורך להעניק את תשומת הלב הנחוצה לכל ילד. כשיש במשפחה ילד שזקוק לתשומת לב מיוחדת, בין אם בעקבות מחלה, רגישות או לקות למידה, לעיתים נוטים לרכז בו את כל האנרגיה והמחשבה ובדרך לפספס את בן הזוג ויתר הילדים. המתנה הכי גדולה שנוכל להעניק לעצמנו היא איזון, ופרגון.

כמו שרה, אם המשפחה, (אותה משחקת קמרון דיאז) גם אנחנו צריכים להשתדל לפעול בכל דרך שבידנו למען המטרה, אך בסופו של דבר, צריך ללמוד גם להרפות.

"שומרת אחותי" מזכיר לנו כמה יקרים החיים... שולחת רפואה שלימה ומהירה לכל החולים, שנזכה לשמוע בשורות טובות, איילת.

" שומרת אחותי " ארה"ב 2009, דרמה
במאי: ניק קסווטס שחקנים: קמרון דיאז, אלק בולדווין, אביגיל ברסלין, סופי סילביה, ג'יסון פטריק, אליזבת דיילי, דיוויד טורנטון



איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

אז מי מסתכל עלינו???

הפעם אתחיל מהסוף... הסרט Eagle Eye או בשמו העברי "לכודים ברשת", הוא סרט אקשן בהפקתו של סטיבן ספילברג, בין הטובים שראיתי. בימוי מצוין, קצב נכון ועלילה מפתיעה. פשוט כיף של סרט, שילוב נכון של אקשן ומתח עם נגיעה בשאלות עמוקות יותר של מה מפעיל ומנהל אותנו ברמה החיצונית וברמה הפנימית.

אין הרבה זמן לחשוב במהלך הסרט כשכל רגע מתגלגלים מסצנה לסצנה ועוקבים בדריכות אחר העלילה המתפתחת עד לסוף הטוב. אבל אחרי הצפייה, הסרט נשאר איתך זמן מה ומצליח בעיני לעורר מחשבה.

סצנת הפתיחה של הסרט ששונה מאוד מהסגנון של הסרט כולו, קצת בלבלה אותי, לרגע היה נדמה לי שאולי אני צופה שוב ב"רודף העפיפונים" (שהוא סרט מקסים בפני עצמו). רבים סימני השאלה בהתחלה, ואנו נדרשים להפעיל את יכולות הזיכרון והתבונה על מנת להתחיל להרכיב מחדש את הפאזל שצוות ההפקה עמל כל כך "לפרק" עבורנו.

את ג'רי אנו פוגשים בחנות לשירותי צילום מסמכים. בחור פשוט, צעיר ובלי אמצעים. טלפון מפתיע מאשה מסתורית משנה את מהלך חייו ההופכים מאותו רגע למרוץ מטורף. במקביל אנו פוגשים את רייצ'ל, צעירה גרושה ואם לסאם הקטן, שגם היא זוכה לשיחה טלפונית דומה מאותה אישה מסתורית. לאורך הסרט מקבלים השניים ביחד ולחוד הוראות והנחיות שאת ביצועם הם מחויבים לעשות אחרת חייהם יהיו בסכנה אמיתית וממשית. ג'רי ורייצל נפגשים כשעל צווארם של כל אחד מהם שרשרת "עומסים" ולחצים שונה ומכובדת. ביחד הם חווים חוסר אונים וחוסר שליטה. מה שמניע את רייצ'ל הוא האיום על חייה של בנה, את ג'רי מושך הרצון להוכיח את עצמו ולהציל את כבוד אחיו התאום שזה עתה נהרג. במשחק אמיתי ואמין מצליחים השניים להעביר לנו חווית צפיה מלאת אנרגיות והפתעות.

נדמה במהלך הסרט שאין לגיבורים שלנו בחירה. קולה של האשה מלווה אותם לאורך הסרט ולא נותן להם מנוח. בכל אמצעי טכני, בכל דרך אפשרית, הם ממשיכים לקבל משימות והוראות בניגוד לרצונם ונראה שאין דרך מילוט. כשהספק עולה בהם, ג'רי ורייצ'ל זוכים לדוגמאות של מה קורה אם "מפרים פקודה".

נדמה לפעמים בחיים שאין ברירה, שאנו מתמודדים עם מצב שבאמת אין בו בחירה חופשית. כשאנו מרגישים שאנו "בולעים צפרדע" ופועלים כנגד ההגיון הפנימי, כנגד האינטואיציה והרצון האמיתי, כדאי לעצור ולברר אם דרך הפעולה שלנו שנדמית כנטולת בחירה היא תוצאה של ערבוב עם שיקולים חיצוניים? ימימה קוראת לזה "להתערבב בשדה אחר". האשליה הכי גדולה בחיינו היא אשליית האין בחירה. גם כשאנו שומעים קול חיצוני שנותן לנו הוראות ללא הרף על איך להתלבש, איך להתנהג, מה לעשות... יש לנו בחירה אם לעצור ולהקשיב לקולנו הפנימי. ולאחר שהצלחנו לזהות ולשמוע את שני הקולות הבחירה בידנו אחרי מי לצעוד.

בעידן שבו החומר יכול להפוך לרוח והרוח מתערבבת עם החומר מביא לנו הסרט הזה אתנחתא טובה מכל מחשבה. שנזכה לראות את הבחירה בטוב בכל רגע.

" לכודים ברשת " ארה"ב 2008, מתח/ פעולה
במאי: די.ג'י קראוזו. שחקנים: שיאה לאבוף , מישל מונהאן , רוסריו דוסון , בילי בוב תורנטון , מייקל ציקליס

לצפיה בטריילר הסרט - תהנו !


איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

על השפוי המצוי ומה שבינהם...

אוהבים ביטלס? ודרמה אנושית שובת לב? "קוראים לי סם" יענה על שני אלה ויותר... לפעמים צריך לחזור אחורה כמה שנים כדי לזכות בסרט מופלא שכזה המביא למסך רגעים אמיתיים ומרגשים שמצליחים באמת לגעת. שון פן מציג תפקיד יוצא דופן של סם דוסון, אב מוגבל בשכלו המתמודד עם אבהותו לבתו הקטנה. יחד איתו אנו מנסים להבין מה דרוש כדי להיות הורה טוב, ואיפה עובר הגבול הדק שבין מי שמוגדר נורמאלי לבין אדם מוגבל בשכלו.

אנו מלווים את סם בגידול בתו לוסי, הקרויה על שם השיר הידוע של הביטלס "Lucy in the Sky with Diamonds" שעם השנים משיגה ועוברת את מנת המשכל של אביה. בצירוף מקרים מצער סם מתגלגל למאבק משפטי על עצם יכלתו לגדל את בתו בכוחות עצמו. סם נעזר בקבוצת חבריו, שאף הם מוגבלים בשכלם ובעידודם יוצא לחפש עזרה משפטית מקצועית. לאור עקשנותו והתמדתו של סם מצטרפת למאבק לבסוף עורכת דין מצליחה, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים הדדית של עזרה וקבלה.

למעט כמה פרסומות בולטות מדי שקצת מסיחות את הדעת מעצם הסיפור, הסרט הזה מבוים בהרבה רגישות, חן והומור. הסצנות שבחר הבמאי להביא לאורך הסרט כבונות את הדמויות, מלמדות אותנו משהו על החיים ללא סצנות דידקטיות ומאולצות. שון פן משחק נפלא לצד חבריו המוגבלים גם הם, ומצליח לא ליפול לסכנת הגיחוך שבמשחק לא אמין של בעלי מוגבלות שכלית. דווקא מישל פייפר מפתיעה לרעה עם אחת ההופעות הפחות טובות שלה על המסך, ובכל זאת היא לא מצליחה להוריד מערכו של הסרט הזה בעיני. לאורך כל הסרט שזורים נגיעות ללהקת הביטלס, פעמים באופן ישיר ופעמים ברמז כמו סצנת חציית הכביש המפורסמת... וכמובן דרך פסקול הסרט שמוסיף למפלס ההנאה ונותן רובד נוסף להבנת העלילה.

לאחר הצפיה בסרט קשה שלא לחשוב על הדעות הקדומות שלנו ביחס לשונה, לאחר, להתנשאות הטבעית והמגוחכת שאנחנו טובים יותר, יודעים יותר ומוצלחים יותר מהאחר... ועולה כמובן שאלת עצם זכותנו בתפקיד גידול ילדנו.

אז מה הופך אותנו להורים טובים? מנת משכל? חשבון בנק מבוסס? כשסם נשאל בבית המשפט על כך נטען כלפיו שיש לו מנת משכל של ילד בן 7, אם כן מה גורם לו לחשוב שהוא מסוגל להיות הורה? סם קצת מתבלבל ועונה בעזרת ציטוט של דסטין הופמן מהסרט "קרמר נגד קרמר" - "צריך יציבות, סבלנות וכושר הקשבה, והיכולת להעמיד פנים שאתה מקשיב גם כשאינך יכול להקשיב עוד, ואהבה..."

חשבתי על הבנות שלי תוך כדי הצפייה והתאפקתי לא להעיר אותן כדי לתת להן חיבוק של הכרת תודה.
כשהנורמה יוצאת מכלל שליטה והופכת לא נורמלית, וכשה"לא נורמלי" מייצג את ההגיון הבריא, "קוראים לי סם" מחזיר אותנו למידת הענווה הראויה, מאפשר קצת מחשבה על הנטיה לזלזל ולבקר את השונה... ובכלל מזכיר לנו לומר תודה ולשמוח ביש הקיים ובזכות להיות הורים.

" קוראים לי סם " ארה"ב 2002, דרמה
במאי: ג'סי נלסון שחקנים: שון פן, מישל פייפר, דקוטה פנינג וריצ'רד שיף.



כאן מתחת תוכלו לצפות בטריילר הסרט - תהנו!


איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

יום שלישי, 19 בינואר 2010

עולים על הרכבת

מי לא אוהב לנסוע ברכבת? ההתרגשות של היציאה למסע, הנוף שבדרך והשקט הנפשי שבידיעה שיש זמן פנוי למחשבות עד שמגיעים ליעד... המסע של רוי וג'סי ברכבת "טראנס סיביריאן" היה קצת שונה. מי שאוהב סרטי מתח ואקשן ולא נרתע מכמה סצנות "מדממות" מוזמן לעלות לרכבת...

הטראנס סיביריאן היא רכבת המקשרת בין המזרח הרחוק ואירופה ועוברת דרך סין מונגוליה ורוסיה. רוי וג'סי, זוג אמריקאי נשוי, חוזרים משליחות הומניטרית בסין, בחסות הכנסייה הנוצרית של רוי, ומחליטים לצאת להרפתקה ברכבת למוסקבה במקום לשוב ישירות הביתה במטוס, כך הם מקווים לאפשר לעצמם הזדמנות לשיפור מערכת היחסים ביניהם.

על הרכבת הם פוגשים שני צעירים אמריקאים אחרים קרלוס ואבי, החולקים איתם את התא הקטן והצפוף בו הם שוהים. בין הארבעה מתפתחת ידידות שמתדרדרת לתסבוכת של סמים, הברחות, שקרים ואף רצח.

עד כאן תיאור העלילה בקווים כלליים, בעיני כל פרט נוסף הוא מיותר ומוריד מרמת המתח שסרט כזה אמור לספק. כשישבתי לצפות בסרט התלבטתי מה היה המניע של הבמאי שבמקרה הזה גם כתב את התסריט לכתוב כזו עלילה שמפגישה אותנו עם ההפך של התום, הטוב, והיפה? אנו פוגשים את האדם בחולשתו, במקום הכי נמוך של פעולה מתוך חוסר אונים וצורך להרגיש חזק על חשבון אחרים. סרט מעורר השראה זה לא... המסר העיקרי הפשטני של הסרט הזה הוא בעצם להזהר מלדבר עם זרים... אז מה בכל זאת אפשר למצוא בסרט? מעבר לנופים היפים והמשחק הטוב של בן קינגסלי אני בחרתי להסתכל על הפשטות של העלילה המבוססת על נסיון לברוח מבעיה אחת קיימת דרך יציאה להרפתקה חדשה שנדמית כזוהרת וטובה יותר מהאפשרות השגרתית והבטוחה, והתוצאה המתבקשת שכמובן השיטה הזו לא פותרת את הבעיה או מוחקת אותה אלא יוצרת בעיה חדשה סבוכה יותר ובלתי הפיכה.

הסרט נפתח בסיביר בסצנה קרה של בלשים רוסים המגיעים לזירת רצח הקשורה לעסקת סמים, משם אנו עוברים במעבר חד לנאום תודה ופרידה ממשלחת אמריקאית בחסות הכנסיה הנוצרית שהגיעה לסין לתמוך וללמד ילדים נזקקים. הסצנה הזו שונה מאוד משאר הסרט הן מבחינת הצילום והנוף והן מבחינת התוכן. שם אולי מתרכזים הרגעים היותר אופטימיים של הסרט... אנו זוכים לרגעי חסד בהם נשמעים "פניני חכמה" המובאים כמעין הקדמה והיפוך מוחלט מכל מה שצפוי לנו בהמשך. וכך מטיף נציג הכנסיה למתנדבי המשלחת: "העולם הוא שחור ולבן, יש את האמת המוחלטת ויש את הרוע המוחלט...תמיד יש בחירה אבל כשיש אמונה הבחירה היא יותר קלה... כשאתם מוצאים את עצמכם בחשכת היאוש ואתם נאבקים לחזור לאור הבהיר של האמת האלוקית תזכרו מה שלמדתם כאן על הכוח הפשוט של החמלה, כשאתה עוזר לאדם אחר אתה מאיר גם את עצמך..."

ואם נסכם... בעיני אפשר לוותר על הצפיה הפעם, אבל לשם הגיוון ולמי שאוהב את הז'אנר, הסרט בהחלט מספק את הסחורה.

" טראנס סיביריאן " ארה"ב 2008, מתח/ פעולה
במאי: בראד אנדרסון. שחקנים: בן קינגסלי , וודי הארלסון , אמילי מורטימר , אדוארדו נורייגה , קאתי מארה



לצפיה בטריילר
איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

הסוד הגדול של הצפון הקר

הומור זה עניין רציני. בשגרת החיים שלנו אנו מגיעים לעיתים למרדף מתיש אחר משימות חיינו, הטיפול בילדים, ענייני עבודה, תחזוק הבית... בעיניי, אין כמו שעה של צחוק למילוי מצבורים.

גם מקומדיה אפשר ללמוד משהו אמיתי על החיים, ולמי שמוכן לעבור את מחסום השפה, מצפה חווית צפיה מתוקה עם טעם של פעם, הרבה הומור ואפילו קצת רומנטיקה.

"ברוכים הבאים לצפון", היא קומדיה אנושית מתוקה ולא מתיימרת, המביאה לצופים את סיפורו האנושי של פיליפ אברמס, פקיד דואר בעיירה דרומית בצרפת, סלון דה פרובנס. פיליפ נשוי לג'ולי שאינה מרוצה מחייה, מאוכזבת ממקום מגוריה בעיר ומחכה לישועה מצד בעלה. מתוך הרצון לרצות את אשתו מנסה פיליפ לקבל משרה באחת מעריי הריביירה הצרפתית גם במחיר של חוסר יושר. הנסיון שלו נכשל וכתוצאה מכך הוא נענש ונשלח לברג, אחת הערים הצפוניות המתוארת בסרט כעיירה קרה ומוזרה, שתושביה מדברים בדיאלקט לא מובן הנקרא "שטי" ובאופן כללי נראה שאין מישהו שרוצה באמת להגיע לשם מרצונו הטוב.

אנחנו מצטרפים לפיליפ למעבר לצפון הקר למסע של מפגש עם מציאות מאיימת, לא נוחה, לא מוכרת, ויחד איתו אנו לומדים משהו על דעות קדומות, פחדים ודמיונות...

באופן טבעי כשאנו מקבלים בשורה על שינוי במציאות העתידית שלנו, עוד לפני שאנו יודעים מספיק פרטים, כבר מתחילה להתגבש בתוכנו התנגדות פנימית. הלב נסגר, מתגונן, מתקשה, יש רצון לאחוז במציאות הקיימת והמוכרת, יש פחד שמה שעתיד לבוא יהיה לרעה. במיוחד אם כמו כאן במקרה של פיליפ, סביבתו הקרובה מרחמת עליו ועל מר גורלו עם יציאתו לצפון ומחזקת אצלו את החששות שכבר קיימים בו.

לפני יציאתו לדרך פיליפ מנסה לאסוף מידע על המקום אליו הוא עתיד לעבור, ובין היתר מקבל חוות דעת סובייקטיבית מתושב המקום לשעבר, המספק לו פרטי מציאות שרק מעלים אצלו את מפלס החרדה וגורמים לדמיונות שלו לעבוד שעות נוספות.

בהמשך הסרט מתבררת כמובן תמונה שונה, כל הדמיונות מתאדים ופיליפ מגלה מחדש את השמחה בחייו, מבחינה מקצועית, חברתית וזוגית.

משום מה יש משיכה של אנשים לצער, לדרמה, למסכנות, כאשר מתברר שהחיים בצפון מלאים חיים ושמחה, פיליפ מגלה שאין לו למי להשמיע את הבשורות הטובות, ואף מצפים ממנו להמשיך ולמלא את תפקיד המסכן.

כשצפיתי בסרט חייכתי לכל אורכו ולא רק בחלקים הקומיים השזורים בו, מתוך ההבנה שהסיפור הקטן שהסרט מביא לנו כל כך מייצג את ההתנהלות הטבעית שלנו. ההתגוננות בפני רעיון חדש שמוציא אותנו מתחום הנוחות, התרעומת על שינוי בתכניות המקוריות, הילדותיות של היכולת לשמוח במה שניתן לנו רק בדיעבד כשהדברים כבר מסתדרים.

כשאנו נתקלים בסיטואציה דומה בחיינו כדאי לנו לתרגל "הפרדה". הפרדה היא פעולה מודעת באמצעות חשיבה הכרתית, נוכחת, אנו לומדים לפעול לטובת עצמנו ואז לא מתאפשרת גלישה אל דמיונות שמחלישים אותנו וגורמים לנו צער מיותר. הפרדה בין מה למה? בין הרגשי, לעניני. בין המציאות עצמה, מה קורה או עתיד לקרות, לבין הדמיונות, שהם כל התוספות הפיקנטיות שאנו נוטים לתבל בהם את סיפור חיינו. הפרדה בין הטוב למיותר. מתוך ההפרדה, יש אפשרות לפעול במציאות בקלות בלי להעמיס על עצמנו דעות קדומות, לוותר על הדרמה המפתה ולגלות שהמציאות שה' מזמן לנו היא תמיד טובה.

בתחילת הסרט יש דיאלוג מקסים של ג'ולי עם פיליפ המבטא את הנקודה האנושית שטבועה בנו והיא לרצות תמיד את מה שאין... לאחר שהתאכזבה ג'ולי מדחיית בקשת ההעברה של פיליפ לריביירה, היא אמרת לו באכזבה "ואני כל כך שמחתי לקראת המעבר הזה...", "אבל קודם בכלל לא רצית לעבור! " מזכיר לה פיליפ, וגו'לי עונה לו ברצינות מעוררת גיחוך ומחשבה – "לא רציתי קודם כי ידעתי שאנחנו עוברים, עכשיו כשאנחנו לא עוברים, נדמה לי שהחמצנו משהו..."

שנזכה לקבל באהבה את המציאות שלנו, לוותר על הפיתוי שהדמיון מציע, ולפעול בפשטות ואמונה.

"ברוכים הבאים לצפון"/ צרפת 2008, קומדיה. במאי: דני בון שחקנים: דני בון, קאד מראד


"לא על הסרט לבדו..."

החיים זה לא סרט. אבל אפשר לפעמים ללמוד משהו על החיים גם מסרטים...

לעיתים סרט יכול ממש לעורר לחיים. אמנם לצערי זה קורה רק לעיתים רחוקות, אבל כשזה קורה, סרט יכול לגעת בנו בנקודות הכי פנימיות. הסרט "לתפוס את הרגע" או בשמו המקורי Peaceful Warrior הצליח לגעת בי ולהשאר איתי גם זמן רב לאחר הצפיה בו.
הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי בחלקו של דן מילמן, ("דרכו של הלוחם השקט"), דן הוא סטודנט בקולג', מתעמל קרקע פרפקציוניסט שחולם על זכייה גדולה, אך תכניותיו משתבשות בעקבות פציעה קשה. פגישה עם זר מסתורי בשם סוקרטס מפגישה אותו עם עצמו ועם ההבנה שיש לו עוד הרבה מה ללמוד, לשחרר ולהבין בדרכו למימוש ייעודו.

אנו מתלווים אל המסע של דן בו הוא מגלה את הכוחות הפנימיים שלו ואת כוחו של הרגע הזה. יחד איתו אנו נוגעים בשאלות אמיתיות ורלוונטיות של כאן ועכשיו. מה קורה כאשר אנו פוגשים מציאות השונה מציפיותינו ומתכניותינו המקורית, איך ממשיכים? איך לא נופלים?

הסרט מלווה בהמון אמרות חכמות וטובות שכדאי לאמץ לחיים. אני לקחתי איתי את המשפט הבא The journey is what brings us happiness not the destination… לא היעד הוא שמביא לנו אושר כי אם המסע עצמו.

כל כך פשוט. כל כך משחרר. ועם זאת כמה ההבנה הזו חמקמקה כאשר אנו עצמנו נפגשים עם מניעות וקשיים בדרך להגשמת מטרותינו. כמה אמונה צריך כדי להרגיש את המשפט שהתרגלנו לומר בחצי חיוך חצי ייאוש ש"הכל לטובה..."

מקסים בעיני היכולת להשתמש במדיה הזו על מנת לעורר הבנות, להתחבר, ולהגיע באמצעותה לדיוק פנימי. כבמאית סרטים העוסקת גם בעולם הרוח אני מחפשת תדיר את החיבורים בין החומר והרוח ובין היצר, היוצר והיצירה ושמחה על ההזדמנות לשתף בסרטים מעוררי השראה.

שנזכה לחיים של נוכחות והכרת היש, לעיניים טובות ועשיה פשוטה בלי יוהרה, בלי אחיזה, בלי לפזול לשדה אחר. לחיות. להיות. להודות. לשמוח. לחוות. לעשות. כאן ועכשיו.

"לתפוס את הרגע" / ארה"ב 2006, דרמה.
במאי: ויקטור סלבה שחקנים: ניק נולטה (סוקרטס) סקוט מקלוייץ , איימי סמארט , טים דיקיי , פול ווסלי , אשטון הולמס.

איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים