יום שלישי, 27 ביולי 2010

לעצום עיניים ולהמשיך!

נקודת התורפה ונקודת החוזק של הסרט "הזדמנות שניה" – זהות. מה שמציל את הסרט מלהיות סרט אמריקאי קיטשי רגיל הוא היותו מבוסס על סיפור אמיתי. מצד שני – מה שעוצר מהתסריט מלהיות מקורי ומפתיע, נעוץ באותה סיבה. ככל הנראה בחירת הבמאי להצמד לסיפור המקורי לא הותירה לו הרבה מקום לפיתוח עלילה דרמטית יותר. אך עם זאת, הפעם לא מדובר בסרט שאינו שווה צפיה, על אף אורכו. (128 דקות!)

הסרט מבוסס על סיפורו של שחקן הפוטבול האמריקאי, מייקל אוהר, שגדל בצד ה"לא נכון" של העיר, בממפיס, טנסי. אביו עזב את הבית כשבוע אחרי שנולד ואמו איבדה את כל ילדיה בעקבות התמכרות קשה לסמים. מייקל העביר את ילדותו בין משפחה אומנת אחת לשניה והצליח להשאר שפוי ואנושי גם בלילות בהם בילה ברחוב. לי-אן טוהי, אותה משחקת בהצלחה סנדרה בולוק, היא אשה עשירה, נשואה באושר, אמא לבת מתבגרת ובן צעיר, החיה חיים מושלמים בשכונה מושלמת ו"לבנה", בצד "הנכון של העיר". לילה גשום אחד, לי-אן מזהה בצד הכביש את מייקל, הלומד באותה הכתה עם בתה, כשהוא לבוש בטי-שירט ומכנסיים קצרים, היא אוספת את מייקל לביתה, כמחווה של נוצריה טובה ומשם מתחילה הדרך ל"הפי אנד" האמריקאי.

סנדרה בולוק, מפתיעה במשחק מצוין, מרגש ודרמטי שמרים את התסריט לרבדים אחרים. בכישוריה היא מצליחה להביא למסך לאורך הסרט הרבה רגעים מרגשים עד דמעות. ואין זה אתגר פשוט כשמדובר בסיפור "סינדרלה" מודרני, היכול בקלות ליפול לקלישאות וחוסר אמינות. גם קוונטין ארון, המשחק את מייקל אוהר, מצליח להעביר כל כך הרבה רגש ללא הבעות מוגזמות או טקסטים ארוכים. ישנם גם כמה בחירות ליהוק פחות מוצלחות אבל אלה לא פוגמות בחוויית הצפיה.

הסיפור נראה לרגע פשוט וכמעט צפוי ומובן מאליו, אך שוב, כשנזכרים שמדובר במעשי חסד אמיתיים של אנשים אמיתיים, זה בהחלט גורם לך לשים את הציניות בצד, לעצור ולהתבונן על עצמך – האם גם אני הייתי פותח כך את דלת ביתי לזר מוחלט? האם גם משפחתי היתה מתגברת על הדעות הקדומות, ומסכימה לשלם את מחיר הנוחות למול הביקורת של החברה הקרובה?

שמו המקורי של הסרט באנגלית הוא "the blind side", שזה בתרגום חופשי – הצד העיוור. לכולנו יש צד כזה בחיים, רגעים שאנחנו מעדיפים לשכוח כדי להמשיך לחיות בלי לשחזר את החוויה הלא טובה או הזכרון הכואב. במקרה של מייקל אוהר, המכונה "ביג מייק", היכולת להיות "עיוור" לחלקים הקשים בילדותו, פשוט לעצום עיניים כשקשה מדי, היא שהובילה אותו להזדמנות שניה לתיקון מסלול חייו.

היכולת להיות "עיוורים" לחלקים מסוימים בחיינו היא מתנה. זו דרכה של המערכת הפנימית שלנו להגן על עצמה בפני מה שיכול לסכן אותה, לאיים עליה ולשבור אותה. האמת תחשף בפנינו, כאשר נהיה מספיק חזקים ובשלים לראות ולשמוע אותה. כמו המשל המוכר של הפרפר והגולם. אם נרצה לזרז תהליכים של הבנה אצל אדם שאינו מוכן עדיין להכיל ולשמוע את אותה אמת שודאי ידועה לו, אזי הנסיון שלנו כביכול "לעזור" לו – יכול לגרום לו לאבד את מעט הכוחות שהצליח לשמור. אם נעזור לגולם לפשוט את הקליפה כדי להוציא את הפרפר לאור, טרם התחזקו כנפיו, נגלה כי הפרפר אינו יכול להחזיק עוד מעמד.

מאחלת לכולנו שנדע לזהות – מתי נכון לנו "לעצום עיניים", ונזכור להיות רגישים לכל סובב, לא למהר "לעזור" לו ולגלות לו אמת שהוא אינו רוצה או מוכן עדיין לראות.

ואגב, שווה לצפות עד הסוף, לצד כותרות הסיום מסופק לצופים יצר הסקרנות בתמונות של הדמויות האמיתיות הדומות להפליא לשחקנים. צפייה מהנה, רק טוב, איילת.

"הזדמנות שניה" ארה"ב 2010, דרמה

בימוי: ג'ון לי הנקוק. שחקנים: סנדרה בולוק, טים מק'גרו, קאתי בייטס, קוונטין ארון, לילי קולינס, קים דיקנס, ריי מקינון, קתרין דייר

לצפיה בטריילר:

לאתר הרשמי של מייקל אוהר (האמיתי...)




יום רביעי, 7 ביולי 2010

לבלות או להתחדש?

ישבתי לכתוב את המאמר הקבוע שלי להמלצה על סרט טוב... אלא שאז נזכרתי שלאחרונה היו דוקא יותר אכזבות מאשר סרטים מעוררי השראה... והדד-ליין לעומת זאת אינו מחכה. ובכן, החלטתי, כי יש ערך גם למאמר שמזהיר אותנו מלבזבז את זמננו על סרט טפשי שאינו שווה את זמן הצפיה בו. אז נתחיל...?

"דייט לילי”, אמור היה להיות קומדיה מהנה על זוג נשוי עם השגרה המוכרת, המחפש לשבור אותה ולעורר את הזוגיות לחיים. עד כאן נשמע מעניין, אלא ש"שוט" הפתיחה כבר לימד אותנו להנמיך ציפיות... משחק לא מוצלח במיוחד עם תסריט מופרך הופכים את החוויה לקצת יותר מדי טפשית וקצת פחות מדי אמינה או מצחיקה... הסיפור מבוסס על זוג נשוי שעייף מחיי השגרה ומהטיפול השוחק בילדים. כדי להחיות את הזוגיות שלהם הם קובעים לעצמם לילה אחד קבוע שבו הם יוצאים לדייט למרות העייפות. הסיפור האמיתי של הסרט מתחיל בעקבות ידיעה על זוג חברים של השניים שהחליטו להתגרש מתוך תחושה שהחיים נהיו נוחים מדי וכעת הם לא יותר מאשר שותפים מצוינים. בהגיע ערב הדייט הבא שלהם, בני הזוג מרגישים צורך להוכיח לעצמם שהניצוץ שבהם עדיין קיים.

הם יוצאים בספונטניות לבילוי במסעדת דגים יוקרתית בלב מנהטן, מבלי להזמין מראש מקום. המסעדה הומה אדם ואין סיכוי ממשי שיקבלו שולחן. בצר להם הם מחליטים לעשות מעשה ולהתחזות לזוג טריפלהורנ'ס, שאת שמם הקריאה המלצרית מספר פעמים ללא מענה.

העלילה מסתבכת כאשר למקום מגיעים זוג שוטרים מפוקפקים שמאיימים על חייהם והדייט שלהם הופך להרפתקה מסוכנת.

הסרט הזה באמת לא מותיר יותר מדי רושם אחריו או תוך כדי. למעט מספר רגעים משעשעים וביניהם מרדף מכוניות לא שגרתי הכולל ריקוד פגושים עם מונית מזדמנת. אז נסכם... מה לא לעשות? לא מומלץ לראות סרטים שלא מקדמים אותנו ולו במשהו קטנטן, שלא מעוררים את הרצון להיות אפילו בקצת יותר טובים, יותר אדיבים, יותר אוהבים.

בימים כאלה של קיץ, כשרוצים לצאת לבלות, מגיעים לבית הקולנוע וההיצע באמת לא מרשים מדי, העצה שלי – לא להתעקש לראות סרט בכל מחיר. שני קפה, מאפה ושיחת חברים / אוהבים אמיתית תתן לכם הרבה יותר כוחות של התחדשות ורעננות מאשר סרט סתמי, וזוהי בעצם המטרה האמיתית ביציאה לבילוי. איך הופכים את הבילוי – מבלאי, לזמן של התחדשות?

מאחלת לכם שתדעו ליהנות מהפשוט, שתשמחו בכל עשיה, בכל הזדמנות לשיחה אמיתית, שתראו בכל נסיון הזדמנות לצמיחה, להתחדשות... ואם ראיתם סרט טוב ששווה לראות ושווה לכתוב עליו, אשמח לשמוע!

רק טוב, איילת

דייט לילי, ארה"ב 2010, קומדיה

בימוי: שון לוי שחקנים: סטיב קרל , טינה פיי , מרק וולברג , ריי ליאוטה , ג'יימס פרנקו
איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

למה לדבר על כשאפשר לדבר עם?

סבא וסבתא חוגגים 50 שנות נישואים? מצויין. זה בדיוק הזמן להקשיב להם ולדבר איתם, להוקיר אותם ולכבד אותם... כשהסבים שלי נפטרו הייתי צעירה מדי מכדי לממש את העצה שאני נותנת לכם כאן... אבל למזלנו, זכינו לעשות תיקון עם סבתא של בעלי, בת ה-97, שתזכה להאריך ימים בבריאות ובשמחה. את הסרט "Yiddishe Nachas", צילמנו בנובמבר 2008, סביב יום הולדתה ה-96 וסיימנו לערוך אותו לקראת יום הולדתה ה-97. מצוידים במצלמה, מיקרופון והרבה התרגשות, הגענו לבית דודתו של בעלי שבשיקגו, שם פגשנו את אסתר גיטל, "גרנדמה", שהגיעה אף היא בטיסה מביתה שבקליבלנד לצורך שמחה משפחתית.

אסתר גיטל, סבתא של בעלי, סבתא רבא של בנותיי, תמיד היתה בעיני אשה חביבה, אלא שדרך עיני המצלמה, התגלתה לי פתאום כאשה מיוחדת במינה, עצמאית ויצירתית, מלאת חוש הומור ושמחת חיים, אופטימית ולבבית, ומלאת הכרת הטוב על חייה, על משפחתה, על הפרטנר שאיבדה ("זיידה") ועל הנחת שזוכה לו משלושת ילדיה, מנכדיה ומניניה הרבים. כששאלנו אותה מה המסר שלה לדורות הבאים ענתה "אתה לא באמת מטיף לילדיך, לפחות לא במשפחה שלנו... אתה מקווה להוות לילדך דוגמא אישית לחיים טובים ונוחים, לא חייבים להיות עשירים, כדאי להשתלב בקהילה, אין צורך להיות יותר ממישהו אחר, וגם לא להתרברב במשהו שהצלחת בו..."

אז מה לעשות? למה ואיך? לדבר עם האנשים היקרים לנו עוד היום, לשמוע ממקור ראשון את סיפור חייהם, חוויותיהם, רשמיהם, ובעיקר גם ללמוד מנסיון חייהם – זו מתנה ענקית שאנחנו נותנים גם לעצמנו וגם להם. עצם העובדה שהנכד או הבן מקדישים זמן משמעותי לשיחה אמיתית – היא כבר מתנה בפני עצמה, ואם כבר מדברים... אז למה לא לצלם בוידאו לטובת שאר המשפחה ולדורות הבאים?!
אין צורך להיות במאי או צלם מקצועי, לא חייבים להשתמש במצלמה הכי מקצועית שיש, וגם אין צורך בתקציב גדול לצורך עריכה, כרגע מה שחשוב הוא לדבר... ולצלם. את החומר תמיד תוכלו לערוך בעתיד, על אף שיהיה זה עדיף שגם מושא הצילומים יזכה לראות את הסרט בכיכובו...

במהלך הצילומים ובעיקר במהלך הראיונות (שנעשו במספר פגישות של כשעתיים כל פעם) גילינו פרטים חדשים ומשעשעים על בני המשפחה, מידע מעניין והרבה חכמת חיים. אני ממליצה לכם מכל הלב, להכין רשימת שאלות שתקיף גם את המידע המתבקש והאלמנטרי בשושלת הדורות, וגם לא לשכוח להוסיף שאלות מהותיות יותר – כמו : על אילו ערכים חינכת את ילדייך? מה המסר שחשוב לך להעביר לדורות הבאים? האם יש משהו בחייך שהיום היית עושה אחרת? מה משמח אותך? ועוד כיד הדמיון הטובה... בעריכה ניתן לשלב גם חומרים ארכיונים, לדוגמא בסרט הזה, שמחנו לשלב קטעים נדירים שצולמו במצלמת 8 מ"מ מחתונתה ב1938 וקטעים מאוחרים יותר מתוך מסיבת יום הנישואין ה50...

לקראת סוף הסרט "גרנדמה", אסתר גיטל, מודה שהיא מכירה הרבה אנשים הצעירים ממנה בהרבה שנים, שתמיד מתלוננים על כאבים כאלה ואחרים, וממליצה לכולם לאמץ גישה אופטימית לחיים, וגם כשקשה או לא נוח, כדאי לשמוח בטוב שיש לך ולקוות לימים טובים יותר... שנזכה לדבר עם האנשים היקרים לנו, ולא נזכר מאוחר מדי כי אז נוכל רק לדבר על...
וחבל...
רק טוב, אריכות ימים ושמחה לכל המשפחה, ומזכירה שניתן להתייעץ איתי תמיד, איילת.

"Yiddishe Nachas" ארה"ב - ישראל 2009, דוקומנטרי, סיפור חיים
בימוי צילום ועריכה: איילת ואלי אסטרייכר

המאמר תורגם לאנגלית:
Why talk about When you can speak with?

By Ayelet Estreicher
Film director and counselor and lecturer in the Yemima Method for consciousness awareness
Elazar, Israel

Originally published in the Israeli Gush Etzion weekly, Gush Arba.

To mark the 50th issue of this magazine I thought it appropriate to raise awareness about an important subject. If your grandparents are celebrating their 50th anniversary this would be an excellent time to speak with them and to honor them by listening to what they have to say. When my grandparents passed away I was too young to follow the advice I am proposing here, but, fortunately, together with my husband, Elie, I was able to seize an opportunity to do just that with Elie’s grandmother, Esther Gittel, who recently celebrated her 97th birthday (May G-d continue to grant her a long and healthy life.).

The movie, Yiddishe Nachas, we filmed in November of 2008 at the time of Grandma’s 96th birthday, and we finished editing it in time for her 97th. Equipped with a camera, a microphone and much trepidation we arrived at Elie’s aunt’s house in Chicago where we were greeted by Grandma who had flown in from Cleveland to participate in a family simcha.

Esther Gittel, my husband’s grandmother and my children’s great grandmother, I had always viewed as warm and friendly, but through the eye of the camera I suddenly discovered a very special person. She was independent and creative with a vibrant sense of humor and a love of life that made her optimistic about the future. I was also impressed by her personal warmth and her pronounced feelings of gratitude for her life, her family, her lost partner (“Zaida”) and the joy she felt privileged to have from her three children and from her many grandchildren and great grandchildren. When we asked what advice she had for the future generations she answered, “You don’t really preach to your children, at least not in our family…You hope that you set a personal example for a good, comfortable life. You don’t have to be rich, It’s a good idea to take an active part in the community. You don’t have to be more than the next person, and don’t brag about being better than him.

So, what should you do? Why and how? Talk to those near and dear to you. Start today and hear their life stories first hand. Discover their many experiences and impressions, and, especially, learn from their life experiences – that is the greatest gift we can give to ourselves and to them. The very fact that Da grandchild, a son or a daughter invests the time in serious conversation is a worthwhile gift in and of itself, and if you are already talking why not record it all on videotape for the rest of the family and future generations to enjoy?!

You don’t have to be a director or professional photographer, you don’t need the best camera there is, and you don’t need a big budget to edit the film. Right now, the important thing is to start talking and to start filming. You can always organize and edit your film later, though your star player will certainly be anxious to see the results.

As we were filming, and, particularly, during the interviews (done over several days each lasting 2 hours), we learned new and, often, entertaining information about the family. This was always interesting with a large sprinkling of wisdom learned of a lifetime. I recommend, with all my heart, that you prepare a list of questions which includes not only the more obvious basic requests for genealogical and factual data relating to several generations, but don’t forget to add more probing questions such as “Upon what values did you raise your children?”, “What is your message for future generations?”, “What in your life would you have done differently?”, “What makes you happy?”, and others as far as your imagination will take you. When editing the film you can include material from other sources. For example, in this film we were delighted to add rare 8 mm. clips from Grandma’s wedding in 1938 and from her 50th wedding anniversary.

Near the end of the film Grandma, Esther Gitttel, said she knows many people much younger than herself who always complain about various aches and pains, but she recommends to them all to adopt an optimistic approach to life. “Even when life is difficult or uncomfortable, be happy about the good that you have, and hope for better times.”

May we all be fortunate to be able to talk with those most dear to us, and may we not forget until it is too late and we can only talk about the person.

All the best, long life and happiness to you and your family, and remember that you can consult with me on any film you are planning,

Ayelet.

Film: “Yiddishe Nachas” – U.S.A. and Israel 2009, Documentary / life story
Direction, filming and editing: Ayelet and Elie Estreicher