לעצום עיניים ולהמשיך!

נקודת התורפה ונקודת החוזק של הסרט "הזדמנות שניה" – זהות. מה שמציל את הסרט מלהיות סרט אמריקאי קיטשי רגיל הוא היותו מבוסס על סיפור אמיתי. מצד שני – מה שעוצר מהתסריט מלהיות מקורי ומפתיע, נעוץ באותה סיבה. ככל הנראה בחירת הבמאי להצמד לסיפור המקורי לא הותירה לו הרבה מקום לפיתוח עלילה דרמטית יותר. אך עם זאת, הפעם לא מדובר בסרט שאינו שווה צפיה, על אף אורכו. (128 דקות!)

הסרט מבוסס על סיפורו של שחקן הפוטבול האמריקאי, מייקל אוהר, שגדל בצד ה"לא נכון" של העיר, בממפיס, טנסי. אביו עזב את הבית כשבוע אחרי שנולד ואמו איבדה את כל ילדיה בעקבות התמכרות קשה לסמים. מייקל העביר את ילדותו בין משפחה אומנת אחת לשניה והצליח להשאר שפוי ואנושי גם בלילות בהם בילה ברחוב. לי-אן טוהי, אותה משחקת בהצלחה סנדרה בולוק, היא אשה עשירה, נשואה באושר, אמא לבת מתבגרת ובן צעיר, החיה חיים מושלמים בשכונה מושלמת ו"לבנה", בצד "הנכון של העיר". לילה גשום אחד, לי-אן מזהה בצד הכביש את מייקל, הלומד באותה הכתה עם בתה, כשהוא לבוש בטי-שירט ומכנסיים קצרים, היא אוספת את מייקל לביתה, כמחווה של נוצריה טובה ומשם מתחילה הדרך ל"הפי אנד" האמריקאי.

סנדרה בולוק, מפתיעה במשחק מצוין, מרגש ודרמטי שמרים את התסריט לרבדים אחרים. בכישוריה היא מצליחה להביא למסך לאורך הסרט הרבה רגעים מרגשים עד דמעות. ואין זה אתגר פשוט כשמדובר בסיפור "סינדרלה" מודרני, היכול בקלות ליפול לקלישאות וחוסר אמינות. גם קוונטין ארון, המשחק את מייקל אוהר, מצליח להעביר כל כך הרבה רגש ללא הבעות מוגזמות או טקסטים ארוכים. ישנם גם כמה בחירות ליהוק פחות מוצלחות אבל אלה לא פוגמות בחוויית הצפיה.

הסיפור נראה לרגע פשוט וכמעט צפוי ומובן מאליו, אך שוב, כשנזכרים שמדובר במעשי חסד אמיתיים של אנשים אמיתיים, זה בהחלט גורם לך לשים את הציניות בצד, לעצור ולהתבונן על עצמך – האם גם אני הייתי פותח כך את דלת ביתי לזר מוחלט? האם גם משפחתי היתה מתגברת על הדעות הקדומות, ומסכימה לשלם את מחיר הנוחות למול הביקורת של החברה הקרובה?

שמו המקורי של הסרט באנגלית הוא "the blind side", שזה בתרגום חופשי – הצד העיוור. לכולנו יש צד כזה בחיים, רגעים שאנחנו מעדיפים לשכוח כדי להמשיך לחיות בלי לשחזר את החוויה הלא טובה או הזכרון הכואב. במקרה של מייקל אוהר, המכונה "ביג מייק", היכולת להיות "עיוור" לחלקים הקשים בילדותו, פשוט לעצום עיניים כשקשה מדי, היא שהובילה אותו להזדמנות שניה לתיקון מסלול חייו.

היכולת להיות "עיוורים" לחלקים מסוימים בחיינו היא מתנה. זו דרכה של המערכת הפנימית שלנו להגן על עצמה בפני מה שיכול לסכן אותה, לאיים עליה ולשבור אותה. האמת תחשף בפנינו, כאשר נהיה מספיק חזקים ובשלים לראות ולשמוע אותה. כמו המשל המוכר של הפרפר והגולם. אם נרצה לזרז תהליכים של הבנה אצל אדם שאינו מוכן עדיין להכיל ולשמוע את אותה אמת שודאי ידועה לו, אזי הנסיון שלנו כביכול "לעזור" לו – יכול לגרום לו לאבד את מעט הכוחות שהצליח לשמור. אם נעזור לגולם לפשוט את הקליפה כדי להוציא את הפרפר לאור, טרם התחזקו כנפיו, נגלה כי הפרפר אינו יכול להחזיק עוד מעמד.

מאחלת לכולנו שנדע לזהות – מתי נכון לנו "לעצום עיניים", ונזכור להיות רגישים לכל סובב, לא למהר "לעזור" לו ולגלות לו אמת שהוא אינו רוצה או מוכן עדיין לראות.

ואגב, שווה לצפות עד הסוף, לצד כותרות הסיום מסופק לצופים יצר הסקרנות בתמונות של הדמויות האמיתיות הדומות להפליא לשחקנים. צפייה מהנה, רק טוב, איילת.

"הזדמנות שניה" ארה"ב 2010, דרמה

בימוי: ג'ון לי הנקוק. שחקנים: סנדרה בולוק, טים מק'גרו, קאתי בייטס, קוונטין ארון, לילי קולינס, קים דיקנס, ריי מקינון, קתרין דייר

לצפיה בטריילר:

לאתר הרשמי של מייקל אוהר (האמיתי...)

איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

לבלות או להתחדש?

ישבתי לכתוב את המאמר הקבוע שלי להמלצה על סרט טוב... אלא שאז נזכרתי שלאחרונה היו דוקא יותר אכזבות מאשר סרטים מעוררי השראה... והדד-ליין לעומת זאת אינו מחכה. ובכן, החלטתי, כי יש ערך גם למאמר שמזהיר אותנו מלבזבז את זמננו על סרט טפשי שאינו שווה את זמן הצפיה בו. אז נתחיל...?

"דייט לילי”, אמור היה להיות קומדיה מהנה על זוג נשוי עם השגרה המוכרת, המחפש לשבור אותה ולעורר את הזוגיות לחיים. עד כאן נשמע מעניין, אלא ש"שוט" הפתיחה כבר לימד אותנו להנמיך ציפיות... משחק לא מוצלח במיוחד עם תסריט מופרך הופכים את החוויה לקצת יותר מדי טפשית וקצת פחות מדי אמינה או מצחיקה... הסיפור מבוסס על זוג נשוי שעייף מחיי השגרה ומהטיפול השוחק בילדים. כדי להחיות את הזוגיות שלהם הם קובעים לעצמם לילה אחד קבוע שבו הם יוצאים לדייט למרות העייפות. הסיפור האמיתי של הסרט מתחיל בעקבות ידיעה על זוג חברים של השניים שהחליטו להתגרש מתוך תחושה שהחיים נהיו נוחים מדי וכעת הם לא יותר מאשר שותפים מצוינים. בהגיע ערב הדייט הבא שלהם, בני הזוג מרגישים צורך להוכיח לעצמם שהניצוץ שבהם עדיין קיים.

הם יוצאים בספונטניות לבילוי במסעדת דגים יוקרתית בלב מנהטן, מבלי להזמין מראש מקום. המסעדה הומה אדם ואין סיכוי ממשי שיקבלו שולחן. בצר להם הם מחליטים לעשות מעשה ולהתחזות לזוג טריפלהורנ'ס, שאת שמם הקריאה המלצרית מספר פעמים ללא מענה.

העלילה מסתבכת כאשר למקום מגיעים זוג שוטרים מפוקפקים שמאיימים על חייהם והדייט שלהם הופך להרפתקה מסוכנת.

הסרט הזה באמת לא מותיר יותר מדי רושם אחריו או תוך כדי. למעט מספר רגעים משעשעים וביניהם מרדף מכוניות לא שגרתי הכולל ריקוד פגושים עם מונית מזדמנת. אז נסכם... מה לא לעשות? לא מומלץ לראות סרטים שלא מקדמים אותנו ולו במשהו קטנטן, שלא מעוררים את הרצון להיות אפילו בקצת יותר טובים, יותר אדיבים, יותר אוהבים.

בימים כאלה של קיץ, כשרוצים לצאת לבלות, מגיעים לבית הקולנוע וההיצע באמת לא מרשים מדי, העצה שלי – לא להתעקש לראות סרט בכל מחיר. שני קפה, מאפה ושיחת חברים / אוהבים אמיתית תתן לכם הרבה יותר כוחות של התחדשות ורעננות מאשר סרט סתמי, וזוהי בעצם המטרה האמיתית ביציאה לבילוי. איך הופכים את הבילוי – מבלאי, לזמן של התחדשות?

מאחלת לכם שתדעו ליהנות מהפשוט, שתשמחו בכל עשיה, בכל הזדמנות לשיחה אמיתית, שתראו בכל נסיון הזדמנות לצמיחה, להתחדשות... ואם ראיתם סרט טוב ששווה לראות ושווה לכתוב עליו, אשמח לשמוע!

רק טוב, איילת

דייט לילי, ארה"ב 2010, קומדיה

בימוי: שון לוי שחקנים: סטיב קרל , טינה פיי , מרק וולברג , ריי ליאוטה , ג'יימס פרנקו
איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

לבשל כל הדרך למעלה

מאחורי כל אשה מצליחה עומד גבר תומך – זו בעיני ההנחה הבסיסית שבלעדיה לא היינו זוכים להכיר את ג'ולי או ג'וליה... "ג'ולי וג'וליה" , מבוסס על שני סיפורים ביוגרפיים אמיתיים שהפכו כל אחד בפני עצמו לרבי מכר. הסיפור הראשון הוא סיפורה המרתק של ג'וליה צ'יילד, שהפכה ברבות השנים לבשלנית ידועה ולמי שכתבה ספרי בישול רבים ואף הגישה תכנית בישול מפורסמת בארה"ב ("השפית הצרפתיה"). הסיפור של ג'ולי מתרחש בתקופה שלנו, כמה עשרות שנים אחרי סיפורה של ג'וליה, ומפגיש מקרוב את ג'ולי עם החיים של ג'וליה דרך ספר הבישול.


מדהים לראות את ג'וליה צ'יילד האמיתית ולהרגיש עד כמה מריל סטריפ עשתה עבודה מדהימה... הנה ג'וליה צ'ילד המקורית מכינה חביתה...



לא מדובר בסיפור סוריאליסטי, מדובר במפגש שהוא מעל הזמן ובתהליך אישי דומה ששתי הנשים עוברות, מתוך רצון ליצוק משמעות ושמחה לחייהן ודרך אהבתן לבישול.



ג'וליה ציילד, (מריל סטריפ), חיה בשנות ה-40 נשואה לבעל אוהב, ולשניים אין ילדים. שליחות לצרפת בעקבות בעלה הדיפלומט, מעוררת בג'וליה צורך למלא את עצמה בעיסוק מעניין שיוסיף לחייה משמעות. בעת שיחה כנה עם בעלה התומך בבית קפה צרפתי, מנסים השנים לברר מה הדבר שג'וליה באמת אוהבת לעשות... התשובה הפשוטה והחיננית "לאכול" מעוררת בה את הרצון ללמוד בישול. ג'וליה מתקבלת לבית ספר יוקרתי לבישול "לה קורדון בלו" על אף ספקנותה של מנהלת המקום, ועל אף היותה אשה יחידה בין קבוצת גברים. לאחר תלאות ונסיונות מעניינים עוברת צ'יילד גם את המבחנים בהצלחה. מתוך אהבתה לבישול צומח גם ספר בישול פרי ידיה, Mastering The Art of French Cooking, השואף להביא למטבח האמריקני את סודותיו של המטבח הצרפתי.



יש משהו שווה לב בג'וליה, הגבוהה והמגושמת, בפשטות שבה היא הולכת אחרי ליבה, כנגד כל הסיכויים. יש בה משהו טבעי שזוכר להסתכל על חצי הכוס המלאה, לחייך על כל תקלה ולזכור לומר גם לצופים בתכניות הבישול שלה שאין צורך להתנצל ולהצטדק אם משהו לא מסתדר בדיוק כפי המתוכנן...

ג'ולי לעומתה, (איימי אדאמס) חיה בתקופה אחרת ומציאות חיים אחרת. ניו יורק 2002, ג'ולי עובדת במנהלת פניות הציבור כפקידה העונה לטלפונים בעקבות אסון התאומים אך חולמת להיות סופרת. כמו ג'וליה גם היא מחפשת לחיות את החיים בטוב שבהם ומחפשת שינוי וצורך לאחוז במשהו שיתן לה תחושת ערך. ג'ולי מחליטה לפתוח בלוג ובו תדווח על הפרויקט שבחרה לעצמה – להצליח תוך 365 יום, להכין בהצלחה ובדיוק את שלל 524 המתכונים שבספרה המיתולוגי של ג'וליה ציילד.

הסרט מביא את שני הסיפורים במקביל ומכיר לנו מקרוב, בחן ובהומור את עולם הבישול הצרפתי, על כל ההקפדות והדיוקים. אם נבחר שלא להבהל ממתכוני שרצים ושאר ירקות... ונוותר על המטרה ללמוד לבשל דרך הצפיה... נוכל ללמוד משהו על הרצון הטבעי (אך הדמיוני) שלנו למצוא את הדבר שיתן לנו ערך וימלא אותנו, על התמדה שמביאה להצלחה... וגם נוכל אם נסכים, לקבל כח לעשיה והגשמת חלומות, משני סיפורים מתוקים, מרגשים ולגמרי אמיתיים.


שנזכה לעשיה טובה שלא באה לכסות על תחושת חוסר ערך, אלא דוקא מתוך חיבור והכרת הטוב על הקיים והיש ומשם לרצות להגדיל טוב, ושנאפשר לעצמנו כמה רגעים מתוקים ומלאי הומור של סרט קטן שמעלה חיוך גדול.

הנה הטריילר...



"ג'ולי וג'וליה" ארה"ב 2009, דרמה קומית

בימוי: נורה אפרון; שחקנים: מריל סטריפ , איימי אדמס , סטנלי טוצ'י , כריס מסינה , ג'יין לינץ, ג'ואן ג'ולייט באק, קריססטל נואל, וונסה פרליטו

איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

עצמאות באויר - חופשי או מאושר?

פסח עבר, והשאיר אותנו עם שאלות לא פטורות על חירות מול עבדות, והנה מתקרב יום העצמאות ומביא איתו בשורה שאנחנו כבר בני חורין. בסרט "תלוי באויר" יש הזדמנות לבחון את השאלה הזו מקרוב ומזווית קצת שונה – האם אנחנו באמת חופשיים?


ריאן בינגהאם (ג'ורג' קלוני), הוא גיבור הסרט "תלוי באויר". הוא עובד בעבודה לא שגרתית – תפקידו לפטר אנשים. בכל עת שיש צורך לפטר אדם בחברה כלשהיא, ראין מוזמן למקום, עולה על מטוס, מגיע לשטח ומבצע בשיטתיות שיחות פיטורין ביעילות וברגישות. לעיניים חסרות האונים המביטות בו בצער לאחר שבישר להם את הבשורה הוא עונה בפשטות - "כל האנשים אשר ביצעו את כל המהפכות והדברים הגדולים בעולמנו ישבו כמוך כאן". מה שהתכוון ריאן לומר הוא שרק כאשר פוטרו מאותה עבודה שלא התאימה להם מראש, נפתחו בפניהם כל האפשרויות להגשמת חלומותיהם האמיתיים.

ראין לא לוקח את העבודה ללב, ולא נראה שהמפגש היום יומי עם אנשים שכל עולמם מתהפך ברגע למול עיניו מטרידה אותו. ראין הפך את המקצוע שלו לאורח חיים. הוא חי 322 יום בשנה בטיסות, מחוץ לבית או בנמלי תעופה, נהנה מכל רגע ואינו יוצר קשר מחייב עם אף אחד. הוא נהנה מהקלילות ומהחופש להיות אדון לעצמו, ללא העול שמייצרים קשרים. הוא גם הרחיק לכת והפך את סגנון חייו לאידיאל, ובין טיסה לשיחת פיטורין הוא מוזמן להעביר הרצאות מוטיביציה תחת הכותרת "מה יש לך בתיק?" המעודדות אנשים לחיות חיים קלילים וחסרי מחויבות. ראין מדמה את היחסים שלנו עם אנשים במעגלים הקרובים והרחוקים כמשא כבד שאנו סוחבים על כתפינו בתרמיל הגב והמשקל העודף הזה מקשה לדעתו על התפקוד שלנו בעולם התחרותי בו אנו חיים.

מה שכן מעסיק את ראין הוא הרצון להגיע לשיא בשיטת הנוסע המתמיד ולצבור 10 מיליון מיילים. אלא שהתכנית שלו עלולה להשתבש כשנטלי, עובדת חדשה בחברה בו הוא מועסק, מציעה למנהלי החברה רעיון מהפכני – במקום לבזבז זמן וכסף על טיסות של סוכני פיטורין ניתן מעתה לערוך שיחת פיטורין באמצעות video-conference. סדק נוסף בחייו המושלמים מתגלה כשהוא מתחיל להקשר רגשית לאלכס, אשת עסקים המרבה גם היא בנסיעות ונהנית מהקשר הלא מחייב עם ראין. (אגב למעט סצנה אחת מאוד מיותרת הסרט ברובו נקי)

נדמה שראין עובר שינוי כלשהו במהלך הסרט, כשאר הוא מדבר אל ליבו של מי שעתיד להיות בעלה של אחותו, בסגנון שונה מכל מה ששמענו ממנו עד כה – "נסה להיזכר ברגעים המאושרים בחייך. האם היית לבד? לא." אמנם פסח כבר מאחרינו, אך יש עוד הרבה מה ללמוד על גאולה וחירות מהחג הזה דוקא לקראת יום העצמאות. הגאולה האמיתית אומר רבי נחמן היא פה-סח. פה מדבר – חיבור. החופש האמיתי הוא לדבר בלי פחד, בפתיחות של הלב, ליצור קשרים אמיתיים, ולזכות בדיבור כנה ומשוחרר עם הקרובים לנו. כאשר אנו כועסים על מישהו – הפה נסגר, קשה לפתוח בשיחה, והריחוק הזה הוא הפך העצמאות. דוקא מתוך אותו "עול" של משפחה, ילדים, חברים וכמובן מצוות, אנו יכולים לזכות בחופש האמיתי להיות בני חורין, להיות עצמאיים אבל שייכים. להיות חופשיים לבחור את דרכנו האישית בתוך מסגרת השומרת עלינו בדרך הנכונה.



כשהתחלתי ללמוד ב"מעלה", לפני יותר מעשור, דנו בסוגיה הזו של חופש היצירה. האם גבולות ההלכה באמת מגבילים אותנו כיוצרים? אני גיליתי שההפך הוא הנכון. דוקא מתוך הגבולות אפשר לגלות את החופש האמיתי של היצירה.

שנזכה לעצמאות אמיתית, ללא פחד, לגאולה אמיתית של דיבור פתוח וקשר אמיתי עם יוצרנו, בן או בת זוגנו, ילדנו וכל סובב.

והנה הטריילר...


"תלוי באויר" ארה"ב 2009, דרמה קומית

בימוי: ג'ייסון ריייטמן

שחקנים: ג'ורג' קלוני, ורה פרמיגה, אנה קנדריק, ג'ייסון בייטמן, איימי מורטון, מלאני לינסקי, ג'יי. קיי. סיימונס, סאם אליוט, דני מקברייד, כריס לוואל
איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

להתכונן לגרוע מכל?

יום נישואין, דוכן כרטיסי הקולנוע, רגע של התלבטות בין כמה סרטים שנראים בחלקם במבט מהיר לא רע בכלל... בעלי היקר אומר פתאום בהחלטיות "נלך על שאטר איילנד", זרמתי... נכנסנו לאולם בלי שום הכנה מוקדמת, ובלי לדעת דבר על הסרט שאנו עתידים לראות למעט העובדה שהבמאי שעומד מאחוריו הוא מרטין סקורסזי ושהשחקן הראשי הוא לא אחר מלאונרדו דיקפריו. ההגדרות הרשמיות מגדירות את הסרט כמותחן/פעולה/מסתורין אלא שאני לתומי חשבתי שאנחנו הולכים לדרמה.

הספקות החלו לנקר בי כבר בדקות הראשונות של הסרט כשהמוסיקה החזקה והדרמטית מדי רמזה על משהו מאוד מאיים שעומד לקרות. סצנת הפתיחה מכניסה את גיבורנו טדי דניאלס ושותפו הטרי צ'אק למוסד השוכן באי סלעי מבודד המיועד לאסירים שהם חולי נפש מסוכנים. מבט מהמעבורת לכיוון האי מראה לנו תמונה קודרת של סערה מתקרבת ובשורות רעות. כדי להרגיע את עצמי ניסיתי להשאר עניינית מול התמונות בלבד ללא הפרשנות שנותנת המוסיקה, והרי לכאורה רואים בסך הכל שני בלשי משטרה בדרכם לחקירה, עוד לא קרה שום דבר, אז על מה המתח? אלא שגם בצד הויזואלי לא חסך לנו הבמאי את פרשנותו, כל שוט מצולם בקפידה ומשדר מסר ברור - מכאן, הם לא יצאו כל כך מהר, אם בכלל...

הנה הטריילר, כך יהיה לכם קל יותר להבין את שאר המאמר...


הסרט מבוסס על ספרו של של דניס להיין ומתרחש בשנת-1954. טדי וצ'אק מגיעים לאי המרוחק על מנת לפענח את העלמותה של אחת האסירות שרצחה את שלושת ילדיה.
מעבר לעלילה הסבוכה אך הריאליסטית העוסקת באותה חקירה, מופיעים גם לא מעט סצנות סוריאליסטיות פרי דמיונו של טדי. בחלק מהסצנות הוא חוזר בזכרונותיו לכאב הפרטי שלו, עם מות אשתו האהובה דולורס כתוצאה משריפה בדירתם, ובאחרות הוא חוזר לזכרון רחוק יותר בהיותו במחנה הריכוז דכאו בעת השחרור. טדי חושד בכולם, ואנחנו איתו, מנסים להבין את המתרחש, למצוא פרטי מידע, לפענח רמזים, באופן לא מודע אנחנו הופכים להיות שותפים בחקירה וברצון לגלות את האמת מאחורי המקום הזה. הסרט עובד באופן רפלקסיבי ומזיז אותנו ממקומנו בדיוק במקומות שהגיבור שלנו מאבד שיווי משקל. ולמרות העטיפה הלא מבטיחה של הנושא בו עוסק הסרט, הוא הצליח לרתק אותי לכסא לכל אורכו.
אומר בכנות, אם הייתי יודעת יותר על הסרט מראש, לא בטוח שהייתי בוחרת לצפות בו. לא כי הוא לא טוב, אלא שהדמיונות על המפגש שלנו עם משהו שעלול להפחיד אותנו, יהיה זה סרט, מבחן, ראיון, פיטורים, או בדיקה רפואית... הרבה יותר מפחידים מהמציאות עצמה.
יומיים אחרי הצפיה בסרט הבת הקטנה שלי בת השנתיים וחצי היתה צריכה לקבל חיסון. התלבטנו לרגע אם תפקידנו כהורים הוא להכין אותה מראש לעניין או שמא לחסוך ממנה את המתח שבהמתנה לגרוע מכל ולספר לה על כך רק רגעים קודם לזריקה? בחרנו באפשרות השניה. את הכאב אי אפשר היה למנוע, אבל הצלחנו לצמצם את זמן הכאב ולמקד אותו. הכנה נפשית נכונה ומתאימה דווקא לאירועים משמחים כמו פסח המתקרב אלינו בשמחה. הכנה נפשית לאירועים מאיימים ומפחידים שאין לנו כל שליטה עליהם יוצרת אשליה של הכנה, ובעצם גורמת במקרה הטוב לשיתוק וחרדה ובמקרה הרע לחוויית כאב מתמשך, כי הרי ידוע שהכאב מושפע מהמוח ולא משום מקום אחר, וכשמגלגלים במוחנו שוב ושוב תמונות מפחידות של מה שעומד לקרות לנו אנו חווים בעצם שוב ושוב כאב, והכאב הוא אמיתי על אף שמקורו במחשבות הדמיוניות...

אז לראות או לא לראות? מי שאוהב סרטים מותחים, מצולמים היטב ועם משחק מצויין שמשאירים אותך במצב ערני, דרוך וחושב לכל אורכם, לבטח יהנה. אבל במחשבה שניה, אולי עדיף ביום הנישואין הבא לבחור בקומדיה רומנטית...


"שאטר איילנד" ארה"ב 2009, מותחן
בימוי: מרטין סקורסזי; שחקנים: שחקנים: לאונרדו דיקפריו, מארק רופאלו, בן קינגסלי, מקס פון סידוב, מישל ויליאמס, אמילי מורטימר, פטרישה קלארקסון, ג'יימס ארל היילי, טד לוויין, אליאס קוטיס

איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

המוות כמתנת החיים

את הסרט "ורוניקה מחליטה למות" בחרתי לראות קצת בהיסוס. לא התלהבתי מהרעיון לצפות בסרט ששמו מרמז על התעסקות עם נושא של דיכאון ונטיות אובדניות. צפיתי בכל זאת עד סופו והופתעתי מסיפור העלילה שמצליח לעורר מחשבה אמיתית על הרצון לחיות ועל היכולת שלנו להעריך את חיינו רק על סף קיצם. רק אחרי שצפיתי בסרט התברר לי שהוא מבוסס על ספרו של פאולו קואלו הידוע בספריו הרבים מעוררי ההשראה.

הסרט נפתח בתיאור שגרת חייה של ורוניקה, היא חיה חיים טובים ומוצלחים, היא נאה וחכמה יש לה עבודה טובה ובית נעים ומסודר... כלפי חוץ לא ניתן להבין איך יתכן שעוברים בה מחשבות אובדניות? כשהיא חושפת לאט לאט בפנינו את מחשבותיה, נראה שאין דבר מיוחד שמוציא אותה מדעתה אלא דווקא השגרה שהיא חווה והמחשבות על המשך השתלשלות חייה כפי שהיא מדמיינת אותם, הם אלה שגורמים לה להרגיש שאין טעם בכל זה.

המחשבות האלה הנובעות מתוך פחד וחולשה, מזמנות לנו לעיתים תכופות מחשבות דמיוניות שכביכול עוסקות בתכנון העתיד אך בפועל מחלישות את המערכת הפנימית ומורידות את רוחנו. אין רע בתכנון, בתור מי שעוסקת באימון ומעדכנת תדיר את מפת האימון האישית שלי אני יכולה להעיד עד כמה תכנון הוא דבר חשוב ומקדם למטרה אך כשהמחשבה מתרוצצת בתרחישים עתידיים על סיטואציות שטרם קרו ואלה אינם מביאים לעשיה במציאות אלא לתחושת ריקנות והרגשה של חוסר ערך, אזי ברור כי אין בהם טעם.

ורוניקה משתכנעת למחשבות ה"עומס" האלה ומחליטה לסיים את חייה חסרי הטעם. היא בולעת מגוון כדורים צבעוניים, כותבת מכתב קצר והזוי ומאבדת את הכרתה. אך נסיון ההתאבדות שלה נכשל. במקום להתעורר לעולם שכולו טוב, היא מתעוררת ב"וילט" – מתקן פסיכיאטרי פרטי. ד"ר בלייק, מנהל המקום הידוע בשיטותיו השנויות במחלוקת מבשר לה כי אמנם נסיון ההתאבדות שלה נכשל אך נגרם לה נזק בלתי הפיך בליבה וימיה ספורים...

מכאן והלאה אנו עדים לתהליך מרתק של אדם המודע למותו הקרב. ורוניקה מתעוררת בהדרגה להכרה בחיים ומתחילה לחוות רגעים של חיות. היא מפסיקה להתנגד למציאות ומתחילה בעדינות לשבור את חומת ההגנות ששמה לה עד כי הרצון לחיות חוזר להיות חלק ממנה.

מי שלוקח חלק בתהליך ה"חזרה לחיים" של ורוניקה הוא אדוארד. דייר ותיק בבית החולים "וילט", שאינו מוציא מילה מפיו. הוא אושפז שם לאחר שעבר תאונת דרכים קשה שבה איבד את חברתו ויחד עמה את יכולת הדיבור. בין ורוניקה ואוארד נרקמת מערכת יחסים עדינה שעוזרת להם לקלף ביחד את הדמיונות והמחסומים שגידרו סביבם. הקצב של הסרט איטי, (מה שמאפשר זמן למחשבה) המשחק אמין, הסיפור בנוי נכון ומעניין והצילום ברובו "נקי" לצפיה פרט לסצנה אחת שניתן לדלג עליה לקראת סוף הסרט.

ורוניקה הצליחה להגיע לחיות דוקא מתוך המקום הכי נמוך ומיואש, אך לא מומלץ לנסות את זה בבית... אין צורך למות כדי לחיות, כדי להתחבר למהות החיים וליעודנו בחיים. כדי להגיע לשמחה פנימית אמיתית יש צורך בעבודה יום יומית מתוך הטוב כדאי להזכר בעצמנו לא רק במצבים שהנפש כבר זועקת לעזרה. מאחלת לנו את הראיה הבהירה של היש, הטוב הקיים, של המתנה האדירה שנקראת חיים. רק טוב, איילת.

"ורוניקה מחליטה למות" ארה"ב 2009, דרמה

בימוי: אמילי יאנג שחקנים: שרה מישל גלר, ג'ונתן טאקר, אריקה קריסטנסן, פלורנסיה לוזאנו, מליסה ליאו, דייויד טוליס

איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

אולי תגידו כן?

אתחיל מהתוודות קטנה. בדרך כלל כשמזכירים לי את שמו של ג'ים קארי עולה לי אסוציאציה לא מי יודע מה חיובית. אני נזכרת איך הלכתי לקולנוע עם חברה לפני אי אילו שנים וצפינו בסרט "מסכה" שבכיכובו... הצחוק הפרוע שנשמע מכל עבר הסגיר כי הגיל הממוצע של הנוכחים באולם היה בכעשור נמוך משלנו וכנראה שאותם הוא הצליח להצחיק.

הפעם, מסתבר, גם אני וגם ג'ים קארי התבגרנו... ג'ים קארי בסרט יס-מן Yes-Man מצליח גם להצחיק (ולא ע"י בדיחות רדודות), גם לרגש וגם לגרום לך לחשוב על שינוי הגישה לחיים, ובעיני זה ממש פלא ולגמרי שווה המלצה.

שינוי זה דבר מפחיד וזה טבעי. כך שכל הזדמנות מבחוץ שבאה להציע לנו שינוי במציאות עלולה לעורר בכל אחד מאיתנו תחושות התנגדות ודחיה, גם אם ההצעה לשינוי היא חיובית, קידום בעבודה, הזמנה להתנסות בחוג, מעבר דירה... הרבה יותר נוח לנו להשאר בהרגלים שלנו, במציאות הכביכול מוגנת שלנו על מנת שלא להוציא אותנו מתחום הנוחות. אלא שאדם הרוצה לצמוח, חייב למצוא את האומץ לשחרר אחיזות ולהסכים, אפילו רק לפעמים, לומר כן.

את קארל (ג'ים קארי) אנו פוגשים בתחילת הסרט כשהוא עצוב, גרוש, בודד, משועמם וחסר חיות. הוא מתנהל בשגרה איטית, עובד כפקיד הלוואות מתוסכל, ודוחה מעליו כל הזמנה לשינוי. כך הוא דוחה מבלי היסוס את בקשות הלקוחות לאישור מיוחד להלוואה ואף את ההזמנה לבילוי עם חבריו.

השינוי המתבקש מגיע כשקארל מסכים להזמנת מכר, להצטרף לערב הדגמה של כת משונה הפותחת את עיניו לעולם ה"כן". במופע ראווה עצום מימדים אנו נחשפים לקהל רחב של אנשים שנסחפים בהתלהבות אחר מנחה הערב ומתחייבים לומר "כן" לכל דבר... קארל נסחף עם הזרם ונשבע בפני הקהל לומר את מילת הקסם בכל הזדמנות ולכל הצעה. את הנסיון הראשון שלו הוא עושה בגבורה כאשר מחוץ לכינוס מחכה קבצן שרוצה טרמפ...

קארל מגלה עם הזמן את העיקרון הפשוט שעליו מתבסס רוב הסרט, כי בכל פעם שהוא אומר כן, קורה לו משהו טוב. כמו כל דבר טוב, יש צורך במידה הנכונה, אך קארל אינו מסנן שום הזדמנות וחווה חוויות חדשות ומפתיעות בזכות השינוי בגישתו.

לאורך הצפיה בסרט קשה שלא להתרגש מההרפתקה והגישה הנועזת הזו, אך גם קשה שלא להרגיש שמשהו כאן לא כשורה, לא הגיוני ואפילו מוגזם. וזה בסדר... מי שיצפה בסרט עד סופו יקבל את התשובה לאיזון של אמירת ה"כן" בזמן ובמקום הנכון ולא ע"פ החלטה שרירותית.

אבל אין ספק שעצם הצפיה בסרט מעוררת אותנו לאיזון העצמי שלנו בפתיחות כלפי הזדמנויות חדשות. חייבת להודות שאחרי הצפיה בסרט התבוננתי רגע נוסף בכל הצעה שהגיע לידי ולפני ששללתי על הסף, עצרתי לבדוק.

ממליצה לראות, לבדוק, לצחוק ולאפשר לעצמנו יותר "כן" בחיים, בזמן ובמקום המתאים.

רק טוב, איילת


"יס-מן" ארה"ב 2008, דרמה קומית

בימוי: פייטון ריד שחקנים: ג'ים קארי, זואי דאשנל, בראדלי קופר, ג'ון מייקל הייגינס, טרנס סטאמפ

לצפיה בטריילר:


איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

על השפוי המצוי ומה שבינהם...

אוהבים ביטלס? ודרמה אנושית שובת לב? "קוראים לי סם" יענה על שני אלה ויותר... לפעמים צריך לחזור אחורה כמה שנים כדי לזכות בסרט מופלא שכזה המביא למסך רגעים אמיתיים ומרגשים שמצליחים באמת לגעת. שון פן מציג תפקיד יוצא דופן של סם דוסון, אב מוגבל בשכלו המתמודד עם אבהותו לבתו הקטנה. יחד איתו אנו מנסים להבין מה דרוש כדי להיות הורה טוב, ואיפה עובר הגבול הדק שבין מי שמוגדר נורמאלי לבין אדם מוגבל בשכלו.

אנו מלווים את סם בגידול בתו לוסי, הקרויה על שם השיר הידוע של הביטלס "Lucy in the Sky with Diamonds" שעם השנים משיגה ועוברת את מנת המשכל של אביה. בצירוף מקרים מצער סם מתגלגל למאבק משפטי על עצם יכלתו לגדל את בתו בכוחות עצמו. סם נעזר בקבוצת חבריו, שאף הם מוגבלים בשכלם ובעידודם יוצא לחפש עזרה משפטית מקצועית. לאור עקשנותו והתמדתו של סם מצטרפת למאבק לבסוף עורכת דין מצליחה, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים הדדית של עזרה וקבלה.

למעט כמה פרסומות בולטות מדי שקצת מסיחות את הדעת מעצם הסיפור, הסרט הזה מבוים בהרבה רגישות, חן והומור. הסצנות שבחר הבמאי להביא לאורך הסרט כבונות את הדמויות, מלמדות אותנו משהו על החיים ללא סצנות דידקטיות ומאולצות. שון פן משחק נפלא לצד חבריו המוגבלים גם הם, ומצליח לא ליפול לסכנת הגיחוך שבמשחק לא אמין של בעלי מוגבלות שכלית. דווקא מישל פייפר מפתיעה לרעה עם אחת ההופעות הפחות טובות שלה על המסך, ובכל זאת היא לא מצליחה להוריד מערכו של הסרט הזה בעיני. לאורך כל הסרט שזורים נגיעות ללהקת הביטלס, פעמים באופן ישיר ופעמים ברמז כמו סצנת חציית הכביש המפורסמת... וכמובן דרך פסקול הסרט שמוסיף למפלס ההנאה ונותן רובד נוסף להבנת העלילה.

לאחר הצפיה בסרט קשה שלא לחשוב על הדעות הקדומות שלנו ביחס לשונה, לאחר, להתנשאות הטבעית והמגוחכת שאנחנו טובים יותר, יודעים יותר ומוצלחים יותר מהאחר... ועולה כמובן שאלת עצם זכותנו בתפקיד גידול ילדנו.

אז מה הופך אותנו להורים טובים? מנת משכל? חשבון בנק מבוסס? כשסם נשאל בבית המשפט על כך נטען כלפיו שיש לו מנת משכל של ילד בן 7, אם כן מה גורם לו לחשוב שהוא מסוגל להיות הורה? סם קצת מתבלבל ועונה בעזרת ציטוט של דסטין הופמן מהסרט "קרמר נגד קרמר" - "צריך יציבות, סבלנות וכושר הקשבה, והיכולת להעמיד פנים שאתה מקשיב גם כשאינך יכול להקשיב עוד, ואהבה..."

חשבתי על הבנות שלי תוך כדי הצפייה והתאפקתי לא להעיר אותן כדי לתת להן חיבוק של הכרת תודה.
כשהנורמה יוצאת מכלל שליטה והופכת לא נורמלית, וכשה"לא נורמלי" מייצג את ההגיון הבריא, "קוראים לי סם" מחזיר אותנו למידת הענווה הראויה, מאפשר קצת מחשבה על הנטיה לזלזל ולבקר את השונה... ובכלל מזכיר לנו לומר תודה ולשמוח ביש הקיים ובזכות להיות הורים.
" קוראים לי סם " ארה"ב 2002, דרמה
במאי: ג'סי נלסון שחקנים: שון פן, מישל פייפר, דקוטה פנינג וריצ'רד שיף.


כאן מתחת תוכלו לצפות בטריילר הסרט - תהנו!

איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים