יום רביעי, 7 ביולי 2010

למה לדבר על כשאפשר לדבר עם?

סבא וסבתא חוגגים 50 שנות נישואים? מצויין. זה בדיוק הזמן להקשיב להם ולדבר איתם, להוקיר אותם ולכבד אותם... כשהסבים שלי נפטרו הייתי צעירה מדי מכדי לממש את העצה שאני נותנת לכם כאן... אבל למזלנו, זכינו לעשות תיקון עם סבתא של בעלי, בת ה-97, שתזכה להאריך ימים בבריאות ובשמחה. את הסרט "Yiddishe Nachas", צילמנו בנובמבר 2008, סביב יום הולדתה ה-96 וסיימנו לערוך אותו לקראת יום הולדתה ה-97. מצוידים במצלמה, מיקרופון והרבה התרגשות, הגענו לבית דודתו של בעלי שבשיקגו, שם פגשנו את אסתר גיטל, "גרנדמה", שהגיעה אף היא בטיסה מביתה שבקליבלנד לצורך שמחה משפחתית.

אסתר גיטל, סבתא של בעלי, סבתא רבא של בנותיי, תמיד היתה בעיני אשה חביבה, אלא שדרך עיני המצלמה, התגלתה לי פתאום כאשה מיוחדת במינה, עצמאית ויצירתית, מלאת חוש הומור ושמחת חיים, אופטימית ולבבית, ומלאת הכרת הטוב על חייה, על משפחתה, על הפרטנר שאיבדה ("זיידה") ועל הנחת שזוכה לו משלושת ילדיה, מנכדיה ומניניה הרבים. כששאלנו אותה מה המסר שלה לדורות הבאים ענתה "אתה לא באמת מטיף לילדיך, לפחות לא במשפחה שלנו... אתה מקווה להוות לילדך דוגמא אישית לחיים טובים ונוחים, לא חייבים להיות עשירים, כדאי להשתלב בקהילה, אין צורך להיות יותר ממישהו אחר, וגם לא להתרברב במשהו שהצלחת בו..."

אז מה לעשות? למה ואיך? לדבר עם האנשים היקרים לנו עוד היום, לשמוע ממקור ראשון את סיפור חייהם, חוויותיהם, רשמיהם, ובעיקר גם ללמוד מנסיון חייהם – זו מתנה ענקית שאנחנו נותנים גם לעצמנו וגם להם. עצם העובדה שהנכד או הבן מקדישים זמן משמעותי לשיחה אמיתית – היא כבר מתנה בפני עצמה, ואם כבר מדברים... אז למה לא לצלם בוידאו לטובת שאר המשפחה ולדורות הבאים?!
אין צורך להיות במאי או צלם מקצועי, לא חייבים להשתמש במצלמה הכי מקצועית שיש, וגם אין צורך בתקציב גדול לצורך עריכה, כרגע מה שחשוב הוא לדבר... ולצלם. את החומר תמיד תוכלו לערוך בעתיד, על אף שיהיה זה עדיף שגם מושא הצילומים יזכה לראות את הסרט בכיכובו...

במהלך הצילומים ובעיקר במהלך הראיונות (שנעשו במספר פגישות של כשעתיים כל פעם) גילינו פרטים חדשים ומשעשעים על בני המשפחה, מידע מעניין והרבה חכמת חיים. אני ממליצה לכם מכל הלב, להכין רשימת שאלות שתקיף גם את המידע המתבקש והאלמנטרי בשושלת הדורות, וגם לא לשכוח להוסיף שאלות מהותיות יותר – כמו : על אילו ערכים חינכת את ילדייך? מה המסר שחשוב לך להעביר לדורות הבאים? האם יש משהו בחייך שהיום היית עושה אחרת? מה משמח אותך? ועוד כיד הדמיון הטובה... בעריכה ניתן לשלב גם חומרים ארכיונים, לדוגמא בסרט הזה, שמחנו לשלב קטעים נדירים שצולמו במצלמת 8 מ"מ מחתונתה ב1938 וקטעים מאוחרים יותר מתוך מסיבת יום הנישואין ה50...

לקראת סוף הסרט "גרנדמה", אסתר גיטל, מודה שהיא מכירה הרבה אנשים הצעירים ממנה בהרבה שנים, שתמיד מתלוננים על כאבים כאלה ואחרים, וממליצה לכולם לאמץ גישה אופטימית לחיים, וגם כשקשה או לא נוח, כדאי לשמוח בטוב שיש לך ולקוות לימים טובים יותר... שנזכה לדבר עם האנשים היקרים לנו, ולא נזכר מאוחר מדי כי אז נוכל רק לדבר על...
וחבל...
רק טוב, אריכות ימים ושמחה לכל המשפחה, ומזכירה שניתן להתייעץ איתי תמיד, איילת.

"Yiddishe Nachas" ארה"ב - ישראל 2009, דוקומנטרי, סיפור חיים
בימוי צילום ועריכה: איילת ואלי אסטרייכר

המאמר תורגם לאנגלית:
Why talk about When you can speak with?

By Ayelet Estreicher
Film director and counselor and lecturer in the Yemima Method for consciousness awareness
Elazar, Israel

Originally published in the Israeli Gush Etzion weekly, Gush Arba.

To mark the 50th issue of this magazine I thought it appropriate to raise awareness about an important subject. If your grandparents are celebrating their 50th anniversary this would be an excellent time to speak with them and to honor them by listening to what they have to say. When my grandparents passed away I was too young to follow the advice I am proposing here, but, fortunately, together with my husband, Elie, I was able to seize an opportunity to do just that with Elie’s grandmother, Esther Gittel, who recently celebrated her 97th birthday (May G-d continue to grant her a long and healthy life.).

The movie, Yiddishe Nachas, we filmed in November of 2008 at the time of Grandma’s 96th birthday, and we finished editing it in time for her 97th. Equipped with a camera, a microphone and much trepidation we arrived at Elie’s aunt’s house in Chicago where we were greeted by Grandma who had flown in from Cleveland to participate in a family simcha.

Esther Gittel, my husband’s grandmother and my children’s great grandmother, I had always viewed as warm and friendly, but through the eye of the camera I suddenly discovered a very special person. She was independent and creative with a vibrant sense of humor and a love of life that made her optimistic about the future. I was also impressed by her personal warmth and her pronounced feelings of gratitude for her life, her family, her lost partner (“Zaida”) and the joy she felt privileged to have from her three children and from her many grandchildren and great grandchildren. When we asked what advice she had for the future generations she answered, “You don’t really preach to your children, at least not in our family…You hope that you set a personal example for a good, comfortable life. You don’t have to be rich, It’s a good idea to take an active part in the community. You don’t have to be more than the next person, and don’t brag about being better than him.

So, what should you do? Why and how? Talk to those near and dear to you. Start today and hear their life stories first hand. Discover their many experiences and impressions, and, especially, learn from their life experiences – that is the greatest gift we can give to ourselves and to them. The very fact that Da grandchild, a son or a daughter invests the time in serious conversation is a worthwhile gift in and of itself, and if you are already talking why not record it all on videotape for the rest of the family and future generations to enjoy?!

You don’t have to be a director or professional photographer, you don’t need the best camera there is, and you don’t need a big budget to edit the film. Right now, the important thing is to start talking and to start filming. You can always organize and edit your film later, though your star player will certainly be anxious to see the results.

As we were filming, and, particularly, during the interviews (done over several days each lasting 2 hours), we learned new and, often, entertaining information about the family. This was always interesting with a large sprinkling of wisdom learned of a lifetime. I recommend, with all my heart, that you prepare a list of questions which includes not only the more obvious basic requests for genealogical and factual data relating to several generations, but don’t forget to add more probing questions such as “Upon what values did you raise your children?”, “What is your message for future generations?”, “What in your life would you have done differently?”, “What makes you happy?”, and others as far as your imagination will take you. When editing the film you can include material from other sources. For example, in this film we were delighted to add rare 8 mm. clips from Grandma’s wedding in 1938 and from her 50th wedding anniversary.

Near the end of the film Grandma, Esther Gitttel, said she knows many people much younger than herself who always complain about various aches and pains, but she recommends to them all to adopt an optimistic approach to life. “Even when life is difficult or uncomfortable, be happy about the good that you have, and hope for better times.”

May we all be fortunate to be able to talk with those most dear to us, and may we not forget until it is too late and we can only talk about the person.

All the best, long life and happiness to you and your family, and remember that you can consult with me on any film you are planning,

Ayelet.

Film: “Yiddishe Nachas” – U.S.A. and Israel 2009, Documentary / life story
Direction, filming and editing: Ayelet and Elie Estreicher

יום שלישי, 25 במאי 2010

לבשל כל הדרך למעלה

מאחורי כל אשה מצליחה עומד גבר תומך – זו בעיני ההנחה הבסיסית שבלעדיה לא היינו זוכים להכיר את ג'ולי או ג'וליה... "ג'ולי וג'וליה" , מבוסס על שני סיפורים ביוגרפיים אמיתיים שהפכו כל אחד בפני עצמו לרבי מכר. הסיפור הראשון הוא סיפורה המרתק של ג'וליה צ'יילד, שהפכה ברבות השנים לבשלנית ידועה ולמי שכתבה ספרי בישול רבים ואף הגישה תכנית בישול מפורסמת בארה"ב ("השפית הצרפתיה"). הסיפור של ג'ולי מתרחש בתקופה שלנו, כמה עשרות שנים אחרי סיפורה של ג'וליה, ומפגיש מקרוב את ג'ולי עם החיים של ג'וליה דרך ספר הבישול.


מדהים לראות את ג'וליה צ'יילד האמיתית ולהרגיש עד כמה מריל סטריפ עשתה עבודה מדהימה... הנה ג'וליה צ'ילד המקורית מכינה חביתה...



לא מדובר בסיפור סוריאליסטי, מדובר במפגש שהוא מעל הזמן ובתהליך אישי דומה ששתי הנשים עוברות, מתוך רצון ליצוק משמעות ושמחה לחייהן ודרך אהבתן לבישול.



ג'וליה ציילד, (מריל סטריפ), חיה בשנות ה-40 נשואה לבעל אוהב, ולשניים אין ילדים. שליחות לצרפת בעקבות בעלה הדיפלומט, מעוררת בג'וליה צורך למלא את עצמה בעיסוק מעניין שיוסיף לחייה משמעות. בעת שיחה כנה עם בעלה התומך בבית קפה צרפתי, מנסים השנים לברר מה הדבר שג'וליה באמת אוהבת לעשות... התשובה הפשוטה והחיננית "לאכול" מעוררת בה את הרצון ללמוד בישול. ג'וליה מתקבלת לבית ספר יוקרתי לבישול "לה קורדון בלו" על אף ספקנותה של מנהלת המקום, ועל אף היותה אשה יחידה בין קבוצת גברים. לאחר תלאות ונסיונות מעניינים עוברת צ'יילד גם את המבחנים בהצלחה. מתוך אהבתה לבישול צומח גם ספר בישול פרי ידיה, Mastering The Art of French Cooking, השואף להביא למטבח האמריקני את סודותיו של המטבח הצרפתי.



יש משהו שווה לב בג'וליה, הגבוהה והמגושמת, בפשטות שבה היא הולכת אחרי ליבה, כנגד כל הסיכויים. יש בה משהו טבעי שזוכר להסתכל על חצי הכוס המלאה, לחייך על כל תקלה ולזכור לומר גם לצופים בתכניות הבישול שלה שאין צורך להתנצל ולהצטדק אם משהו לא מסתדר בדיוק כפי המתוכנן...

ג'ולי לעומתה, (איימי אדאמס) חיה בתקופה אחרת ומציאות חיים אחרת. ניו יורק 2002, ג'ולי עובדת במנהלת פניות הציבור כפקידה העונה לטלפונים בעקבות אסון התאומים אך חולמת להיות סופרת. כמו ג'וליה גם היא מחפשת לחיות את החיים בטוב שבהם ומחפשת שינוי וצורך לאחוז במשהו שיתן לה תחושת ערך. ג'ולי מחליטה לפתוח בלוג ובו תדווח על הפרויקט שבחרה לעצמה – להצליח תוך 365 יום, להכין בהצלחה ובדיוק את שלל 524 המתכונים שבספרה המיתולוגי של ג'וליה ציילד.

הסרט מביא את שני הסיפורים במקביל ומכיר לנו מקרוב, בחן ובהומור את עולם הבישול הצרפתי, על כל ההקפדות והדיוקים. אם נבחר שלא להבהל ממתכוני שרצים ושאר ירקות... ונוותר על המטרה ללמוד לבשל דרך הצפיה... נוכל ללמוד משהו על הרצון הטבעי (אך הדמיוני) שלנו למצוא את הדבר שיתן לנו ערך וימלא אותנו, על התמדה שמביאה להצלחה... וגם נוכל אם נסכים, לקבל כח לעשיה והגשמת חלומות, משני סיפורים מתוקים, מרגשים ולגמרי אמיתיים.


שנזכה לעשיה טובה שלא באה לכסות על תחושת חוסר ערך, אלא דוקא מתוך חיבור והכרת הטוב על הקיים והיש ומשם לרצות להגדיל טוב, ושנאפשר לעצמנו כמה רגעים מתוקים ומלאי הומור של סרט קטן שמעלה חיוך גדול.

הנה הטריילר...



"ג'ולי וג'וליה" ארה"ב 2009, דרמה קומית

בימוי: נורה אפרון; שחקנים: מריל סטריפ , איימי אדמס , סטנלי טוצ'י , כריס מסינה , ג'יין לינץ, ג'ואן ג'ולייט באק, קריססטל נואל, וונסה פרליטו

איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים



יום שני, 3 במאי 2010

עצמאות באויר - חופשי או מאושר?

פסח עבר, והשאיר אותנו עם שאלות לא פטורות על חירות מול עבדות, והנה מתקרב יום העצמאות ומביא איתו בשורה שאנחנו כבר בני חורין. בסרט "תלוי באויר" יש הזדמנות לבחון את השאלה הזו מקרוב ומזווית קצת שונה – האם אנחנו באמת חופשיים?


ריאן בינגהאם (ג'ורג' קלוני), הוא גיבור הסרט "תלוי באויר". הוא עובד בעבודה לא שגרתית – תפקידו לפטר אנשים. בכל עת שיש צורך לפטר אדם בחברה כלשהיא, ראין מוזמן למקום, עולה על מטוס, מגיע לשטח ומבצע בשיטתיות שיחות פיטורין ביעילות וברגישות. לעיניים חסרות האונים המביטות בו בצער לאחר שבישר להם את הבשורה הוא עונה בפשטות - "כל האנשים אשר ביצעו את כל המהפכות והדברים הגדולים בעולמנו ישבו כמוך כאן". מה שהתכוון ריאן לומר הוא שרק כאשר פוטרו מאותה עבודה שלא התאימה להם מראש, נפתחו בפניהם כל האפשרויות להגשמת חלומותיהם האמיתיים.

ראין לא לוקח את העבודה ללב, ולא נראה שהמפגש היום יומי עם אנשים שכל עולמם מתהפך ברגע למול עיניו מטרידה אותו. ראין הפך את המקצוע שלו לאורח חיים. הוא חי 322 יום בשנה בטיסות, מחוץ לבית או בנמלי תעופה, נהנה מכל רגע ואינו יוצר קשר מחייב עם אף אחד. הוא נהנה מהקלילות ומהחופש להיות אדון לעצמו, ללא העול שמייצרים קשרים. הוא גם הרחיק לכת והפך את סגנון חייו לאידיאל, ובין טיסה לשיחת פיטורין הוא מוזמן להעביר הרצאות מוטיביציה תחת הכותרת "מה יש לך בתיק?" המעודדות אנשים לחיות חיים קלילים וחסרי מחויבות. ראין מדמה את היחסים שלנו עם אנשים במעגלים הקרובים והרחוקים כמשא כבד שאנו סוחבים על כתפינו בתרמיל הגב והמשקל העודף הזה מקשה לדעתו על התפקוד שלנו בעולם התחרותי בו אנו חיים.

מה שכן מעסיק את ראין הוא הרצון להגיע לשיא בשיטת הנוסע המתמיד ולצבור 10 מיליון מיילים. אלא שהתכנית שלו עלולה להשתבש כשנטלי, עובדת חדשה בחברה בו הוא מועסק, מציעה למנהלי החברה רעיון מהפכני – במקום לבזבז זמן וכסף על טיסות של סוכני פיטורין ניתן מעתה לערוך שיחת פיטורין באמצעות video-conference. סדק נוסף בחייו המושלמים מתגלה כשהוא מתחיל להקשר רגשית לאלכס, אשת עסקים המרבה גם היא בנסיעות ונהנית מהקשר הלא מחייב עם ראין. (אגב למעט סצנה אחת מאוד מיותרת הסרט ברובו נקי)

נדמה שראין עובר שינוי כלשהו במהלך הסרט, כשאר הוא מדבר אל ליבו של מי שעתיד להיות בעלה של אחותו, בסגנון שונה מכל מה ששמענו ממנו עד כה – "נסה להיזכר ברגעים המאושרים בחייך. האם היית לבד? לא." אמנם פסח כבר מאחרינו, אך יש עוד הרבה מה ללמוד על גאולה וחירות מהחג הזה דוקא לקראת יום העצמאות. הגאולה האמיתית אומר רבי נחמן היא פה-סח. פה מדבר – חיבור. החופש האמיתי הוא לדבר בלי פחד, בפתיחות של הלב, ליצור קשרים אמיתיים, ולזכות בדיבור כנה ומשוחרר עם הקרובים לנו. כאשר אנו כועסים על מישהו – הפה נסגר, קשה לפתוח בשיחה, והריחוק הזה הוא הפך העצמאות. דוקא מתוך אותו "עול" של משפחה, ילדים, חברים וכמובן מצוות, אנו יכולים לזכות בחופש האמיתי להיות בני חורין, להיות עצמאיים אבל שייכים. להיות חופשיים לבחור את דרכנו האישית בתוך מסגרת השומרת עלינו בדרך הנכונה.



כשהתחלתי ללמוד ב"מעלה", לפני יותר מעשור, דנו בסוגיה הזו של חופש היצירה. האם גבולות ההלכה באמת מגבילים אותנו כיוצרים? אני גיליתי שההפך הוא הנכון. דוקא מתוך הגבולות אפשר לגלות את החופש האמיתי של היצירה.

שנזכה לעצמאות אמיתית, ללא פחד, לגאולה אמיתית של דיבור פתוח וקשר אמיתי עם יוצרנו, בן או בת זוגנו, ילדנו וכל סובב.

והנה הטריילר...


"תלוי באויר" ארה"ב 2009, דרמה קומית

בימוי: ג'ייסון ריייטמן

שחקנים: ג'ורג' קלוני, ורה פרמיגה, אנה קנדריק, ג'ייסון בייטמן, איימי מורטון, מלאני לינסקי, ג'יי. קיי. סיימונס, סאם אליוט, דני מקברייד, כריס לוואל
איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

יום רביעי, 31 במרץ 2010

להתכונן לגרוע מכל?

יום נישואין, דוכן כרטיסי הקולנוע, רגע של התלבטות בין כמה סרטים שנראים בחלקם במבט מהיר לא רע בכלל... בעלי היקר אומר פתאום בהחלטיות "נלך על שאטר איילנד", זרמתי... נכנסנו לאולם בלי שום הכנה מוקדמת, ובלי לדעת דבר על הסרט שאנו עתידים לראות למעט העובדה שהבמאי שעומד מאחוריו הוא מרטין סקורסזי ושהשחקן הראשי הוא לא אחר מלאונרדו דיקפריו. ההגדרות הרשמיות מגדירות את הסרט כמותחן/פעולה/מסתורין אלא שאני לתומי חשבתי שאנחנו הולכים לדרמה.

הספקות החלו לנקר בי כבר בדקות הראשונות של הסרט כשהמוסיקה החזקה והדרמטית מדי רמזה על משהו מאוד מאיים שעומד לקרות. סצנת הפתיחה מכניסה את גיבורנו טדי דניאלס ושותפו הטרי צ'אק למוסד השוכן באי סלעי מבודד המיועד לאסירים שהם חולי נפש מסוכנים. מבט מהמעבורת לכיוון האי מראה לנו תמונה קודרת של סערה מתקרבת ובשורות רעות. כדי להרגיע את עצמי ניסיתי להשאר עניינית מול התמונות בלבד ללא הפרשנות שנותנת המוסיקה, והרי לכאורה רואים בסך הכל שני בלשי משטרה בדרכם לחקירה, עוד לא קרה שום דבר, אז על מה המתח? אלא שגם בצד הויזואלי לא חסך לנו הבמאי את פרשנותו, כל שוט מצולם בקפידה ומשדר מסר ברור - מכאן, הם לא יצאו כל כך מהר, אם בכלל...

הנה הטריילר, כך יהיה לכם קל יותר להבין את שאר המאמר...


הסרט מבוסס על ספרו של של דניס להיין ומתרחש בשנת-1954. טדי וצ'אק מגיעים לאי המרוחק על מנת לפענח את העלמותה של אחת האסירות שרצחה את שלושת ילדיה.
מעבר לעלילה הסבוכה אך הריאליסטית העוסקת באותה חקירה, מופיעים גם לא מעט סצנות סוריאליסטיות פרי דמיונו של טדי. בחלק מהסצנות הוא חוזר בזכרונותיו לכאב הפרטי שלו, עם מות אשתו האהובה דולורס כתוצאה משריפה בדירתם, ובאחרות הוא חוזר לזכרון רחוק יותר בהיותו במחנה הריכוז דכאו בעת השחרור. טדי חושד בכולם, ואנחנו איתו, מנסים להבין את המתרחש, למצוא פרטי מידע, לפענח רמזים, באופן לא מודע אנחנו הופכים להיות שותפים בחקירה וברצון לגלות את האמת מאחורי המקום הזה. הסרט עובד באופן רפלקסיבי ומזיז אותנו ממקומנו בדיוק במקומות שהגיבור שלנו מאבד שיווי משקל. ולמרות העטיפה הלא מבטיחה של הנושא בו עוסק הסרט, הוא הצליח לרתק אותי לכסא לכל אורכו.
אומר בכנות, אם הייתי יודעת יותר על הסרט מראש, לא בטוח שהייתי בוחרת לצפות בו. לא כי הוא לא טוב, אלא שהדמיונות על המפגש שלנו עם משהו שעלול להפחיד אותנו, יהיה זה סרט, מבחן, ראיון, פיטורים, או בדיקה רפואית... הרבה יותר מפחידים מהמציאות עצמה.
יומיים אחרי הצפיה בסרט הבת הקטנה שלי בת השנתיים וחצי היתה צריכה לקבל חיסון. התלבטנו לרגע אם תפקידנו כהורים הוא להכין אותה מראש לעניין או שמא לחסוך ממנה את המתח שבהמתנה לגרוע מכל ולספר לה על כך רק רגעים קודם לזריקה? בחרנו באפשרות השניה. את הכאב אי אפשר היה למנוע, אבל הצלחנו לצמצם את זמן הכאב ולמקד אותו. הכנה נפשית נכונה ומתאימה דווקא לאירועים משמחים כמו פסח המתקרב אלינו בשמחה. הכנה נפשית לאירועים מאיימים ומפחידים שאין לנו כל שליטה עליהם יוצרת אשליה של הכנה, ובעצם גורמת במקרה הטוב לשיתוק וחרדה ובמקרה הרע לחוויית כאב מתמשך, כי הרי ידוע שהכאב מושפע מהמוח ולא משום מקום אחר, וכשמגלגלים במוחנו שוב ושוב תמונות מפחידות של מה שעומד לקרות לנו אנו חווים בעצם שוב ושוב כאב, והכאב הוא אמיתי על אף שמקורו במחשבות הדמיוניות...

אז לראות או לא לראות? מי שאוהב סרטים מותחים, מצולמים היטב ועם משחק מצויין שמשאירים אותך במצב ערני, דרוך וחושב לכל אורכם, לבטח יהנה. אבל במחשבה שניה, אולי עדיף ביום הנישואין הבא לבחור בקומדיה רומנטית...


"שאטר איילנד" ארה"ב 2009, מותחן
בימוי: מרטין סקורסזי; שחקנים: שחקנים: לאונרדו דיקפריו, מארק רופאלו, בן קינגסלי, מקס פון סידוב, מישל ויליאמס, אמילי מורטימר, פטרישה קלארקסון, ג'יימס ארל היילי, טד לוויין, אליאס קוטיס

איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

יום חמישי, 18 במרץ 2010

המוות כמתנת החיים

את הסרט "ורוניקה מחליטה למות" בחרתי לראות קצת בהיסוס. לא התלהבתי מהרעיון לצפות בסרט ששמו מרמז על התעסקות עם נושא של דיכאון ונטיות אובדניות. צפיתי בכל זאת עד סופו והופתעתי מסיפור העלילה שמצליח לעורר מחשבה אמיתית על הרצון לחיות ועל היכולת שלנו להעריך את חיינו רק על סף קיצם. רק אחרי שצפיתי בסרט התברר לי שהוא מבוסס על ספרו של פאולו קואלו הידוע בספריו הרבים מעוררי ההשראה.

הסרט נפתח בתיאור שגרת חייה של ורוניקה, היא חיה חיים טובים ומוצלחים, היא נאה וחכמה יש לה עבודה טובה ובית נעים ומסודר... כלפי חוץ לא ניתן להבין איך יתכן שעוברים בה מחשבות אובדניות? כשהיא חושפת לאט לאט בפנינו את מחשבותיה, נראה שאין דבר מיוחד שמוציא אותה מדעתה אלא דווקא השגרה שהיא חווה והמחשבות על המשך השתלשלות חייה כפי שהיא מדמיינת אותם, הם אלה שגורמים לה להרגיש שאין טעם בכל זה.

המחשבות האלה הנובעות מתוך פחד וחולשה, מזמנות לנו לעיתים תכופות מחשבות דמיוניות שכביכול עוסקות בתכנון העתיד אך בפועל מחלישות את המערכת הפנימית ומורידות את רוחנו. אין רע בתכנון, בתור מי שעוסקת באימון ומעדכנת תדיר את מפת האימון האישית שלי אני יכולה להעיד עד כמה תכנון הוא דבר חשוב ומקדם למטרה אך כשהמחשבה מתרוצצת בתרחישים עתידיים על סיטואציות שטרם קרו ואלה אינם מביאים לעשיה במציאות אלא לתחושת ריקנות והרגשה של חוסר ערך, אזי ברור כי אין בהם טעם.

ורוניקה משתכנעת למחשבות ה"עומס" האלה ומחליטה לסיים את חייה חסרי הטעם. היא בולעת מגוון כדורים צבעוניים, כותבת מכתב קצר והזוי ומאבדת את הכרתה. אך נסיון ההתאבדות שלה נכשל. במקום להתעורר לעולם שכולו טוב, היא מתעוררת ב"וילט" – מתקן פסיכיאטרי פרטי. ד"ר בלייק, מנהל המקום הידוע בשיטותיו השנויות במחלוקת מבשר לה כי אמנם נסיון ההתאבדות שלה נכשל אך נגרם לה נזק בלתי הפיך בליבה וימיה ספורים...

מכאן והלאה אנו עדים לתהליך מרתק של אדם המודע למותו הקרב. ורוניקה מתעוררת בהדרגה להכרה בחיים ומתחילה לחוות רגעים של חיות. היא מפסיקה להתנגד למציאות ומתחילה בעדינות לשבור את חומת ההגנות ששמה לה עד כי הרצון לחיות חוזר להיות חלק ממנה.

מי שלוקח חלק בתהליך ה"חזרה לחיים" של ורוניקה הוא אדוארד. דייר ותיק בבית החולים "וילט", שאינו מוציא מילה מפיו. הוא אושפז שם לאחר שעבר תאונת דרכים קשה שבה איבד את חברתו ויחד עמה את יכולת הדיבור. בין ורוניקה ואוארד נרקמת מערכת יחסים עדינה שעוזרת להם לקלף ביחד את הדמיונות והמחסומים שגידרו סביבם. הקצב של הסרט איטי, (מה שמאפשר זמן למחשבה) המשחק אמין, הסיפור בנוי נכון ומעניין והצילום ברובו "נקי" לצפיה פרט לסצנה אחת שניתן לדלג עליה לקראת סוף הסרט.

ורוניקה הצליחה להגיע לחיות דוקא מתוך המקום הכי נמוך ומיואש, אך לא מומלץ לנסות את זה בבית... אין צורך למות כדי לחיות, כדי להתחבר למהות החיים וליעודנו בחיים. כדי להגיע לשמחה פנימית אמיתית יש צורך בעבודה יום יומית מתוך הטוב כדאי להזכר בעצמנו לא רק במצבים שהנפש כבר זועקת לעזרה. מאחלת לנו את הראיה הבהירה של היש, הטוב הקיים, של המתנה האדירה שנקראת חיים. רק טוב, איילת.


"ורוניקה מחליטה למות" ארה"ב 2009, דרמה
בימוי: אמילי יאנג שחקנים: שרה מישל גלר, ג'ונתן טאקר, אריקה קריסטנסן, פלורנסיה לוזאנו, מליסה ליאו, דייויד טוליס

יום חמישי, 25 בפברואר 2010

הפוך על הפוך

כנגד כל הסיכויים ומתוך מציאות עגומה הצליחה אסתר המלכה להפוך את גורל היהודים לטובה. ומה קורה כשבמקום המן יש מנהלת בית ספר הרוצה לחרוץ את עתיד תלמידיה ה"בעייתיים", ובמקום אחשוורוש יש מפקח ארצי? בזמן ובמקום הנכון מופיעה אסתר המלכה גרסת שנות ה2000 בדמות ארין גרוול, מורה צעירה המקבלת את משימת חייה ואת הזכות לחולל מהפך.

יומני החופש מביא את סיפורה האמיתי של ארין גרוול, מורה צעירה המקבלת ללמד כיתה בבית ספר תיכון מוכה אלימות בפרבר אמריקאי. בבית הספר מופעלת תכנית אינטגרציה, הפועלת באופן גזעני כלפי תלמידיה וארין זוכה ללמד את כיתה 203, הכיתה הקשה ביותר. עם חליפה מכובדת, חיוך ושרשרת פנינים מגיעה ארין לכיתה ופוגשת מציאות לא פשוטה של כיתה המורכבת מכנופיות רחוב הנלחמות זו בזו על הטריטוריה שלהם. די מהר היא מגלה שאחוז ניכר מתלמידיה פגשו אלימות קשה ואף רצח מקרוב. ארין לא מתייאשת מהר ובוחרת לראות בקושי, אתגר. היא עושה כל דבר שיכול לעורר את הלב הסגור שלהם להיפתח ולהאמין שיש עבורם אפשרות לעתיד טוב יותר.

לכאורה אין קשר בין הסרט, הדמויות שבו, לחיים המוגנים והשקטים שלנו, הרחק ממלחמות רחוב, כנופיות ופחד קיומי שמקטין את החלומות והאמונה, הרחק מדעות קדומות ומאבקי טריטוריות. אבל האמת היא, שגם כאן, בישוב שלנו, בקהילה שלנו, במשפחה שלנו, בתוכנו אנו, כולנו פוגשים לעיתים את אותו מקום מיואש, שמחפש שמישהו יקשיב, יכיל, יאמין ויעודד אותנו לנסות לגדול, לצמוח ולהאמין בשינוי המתאפשר, להאמין בטוב. בסרט עושה זאת המורה חדורת האמונה והמוטיבציה, ובחיים? מי עוזר לנו לקום ולהמשיך ללכת? לפעמים זה בן או בת בזוג, לפעמים ההורים, או החברים... אבל האמת היא שככל שנפנים בהבנה מהותית שהיחידים שיכולים למלא את שלל התפקידים האלה לאורך זמן ובכל עת, הם רק אנחנו, אז נחסוך לעצמנו שנים של הסתבכות במעגל של ציפיות בלתי הגיוניות, אכזבות ודרישות כלפי הסביבה. עם זאת, בחיים כמו בסרט, יש מקום לתת ולבקש עזרה.

ארין לוחמת בדרכה היצירתית והעדינה מול מערכת החינוך האטומה המסרבת לראות בתלמידיה כשווים בין שווים ושמה לה קשיים ומגבלות היכן שרק ניתן. היא מעודדת את תלמידיה לכתוב יומנים אישיים להבעת סיפורם האישי ולאט לאט מגלה הקבוצה המפורדת את החיבורים, את המשותף ואת הקול הפנימי שלהם.

בכל אדם, גם זה הנראה קשוח מבחוץ, יש לב טהור, נקי ותם שמחפש אהבה, חום וקבלה. כדי להשיל את הקליפות המגנות מצד אחד על הגרעין ומצד שני מסתירות את הפרי, צריך להתמיד בהרבה אמונה, במשלוח רגש טוב, חום ואהבה, עד שמתחילים להמיס את כל הפחדים וההגנות, ומגלים את שמחת החיים מחדש.

הסרט אמיתי ומרגש, והמשחק אמין וטוב. השחקנים עושים עבודה משכנעת ומי שיצפה בסרט עד סופו יראה את התמונה האמיתית של ארין עם התלמידים שנראית כמעט זהה לתמונה המשוחזרת של השחקנים...

מרגש לפגוש מורה עם לב רחב שכזה, שלא הרפתה מהמטרה לגעת בתלמידים שכבר הגיעו ליאוש ומהרצון להעלות אותם למציאות אחרת של אמונה ביכלתם להשתנות. סוד ההשפעה שלה בעיני הוא יכולת ההקשבה והאמונה האמיתית שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן.

שנזכה להיות זהירים בתלמידינו, ילדנו, וכל אדם, שנזכה להשפיע טוב על כל סובב באהבה ואמונה, ושנזכה לבינה כשל התרנגול המבחין באפשרות לגאולה ותיקון, כבר בשיא החושך.

רק טוב, איילת

לצפייה בטריילר:
"יומני החופש " ארה"ב 2007, דרמה

במאי: ריצ'ארד לאגרוונס שחקנים: הילארי סוונק, פטריק דמפסי, סקוט גלן, אימלדה סטאונטון
איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים

יום שישי, 5 בפברואר 2010

אולי תגידו כן?

אתחיל מהתוודות קטנה. בדרך כלל כשמזכירים לי את שמו של ג'ים קארי עולה לי אסוציאציה לא מי יודע מה חיובית. אני נזכרת איך הלכתי לקולנוע עם חברה לפני אי אילו שנים וצפינו בסרט "מסכה" שבכיכובו... הצחוק הפרוע שנשמע מכל עבר הסגיר כי הגיל הממוצע של הנוכחים באולם היה בכעשור נמוך משלנו וכנראה שאותם הוא הצליח להצחיק.

הפעם, מסתבר, גם אני וגם ג'ים קארי התבגרנו... ג'ים קארי בסרט יס-מן Yes-Man מצליח גם להצחיק (ולא ע"י בדיחות רדודות), גם לרגש וגם לגרום לך לחשוב על שינוי הגישה לחיים, ובעיני זה ממש פלא ולגמרי שווה המלצה.

שינוי זה דבר מפחיד וזה טבעי. כך שכל הזדמנות מבחוץ שבאה להציע לנו שינוי במציאות עלולה לעורר בכל אחד מאיתנו תחושות התנגדות ודחיה, גם אם ההצעה לשינוי היא חיובית, קידום בעבודה, הזמנה להתנסות בחוג, מעבר דירה... הרבה יותר נוח לנו להשאר בהרגלים שלנו, במציאות הכביכול מוגנת שלנו על מנת שלא להוציא אותנו מתחום הנוחות. אלא שאדם הרוצה לצמוח, חייב למצוא את האומץ לשחרר אחיזות ולהסכים, אפילו רק לפעמים, לומר כן.

את קארל (ג'ים קארי) אנו פוגשים בתחילת הסרט כשהוא עצוב, גרוש, בודד, משועמם וחסר חיות. הוא מתנהל בשגרה איטית, עובד כפקיד הלוואות מתוסכל, ודוחה מעליו כל הזמנה לשינוי. כך הוא דוחה מבלי היסוס את בקשות הלקוחות לאישור מיוחד להלוואה ואף את ההזמנה לבילוי עם חבריו.

השינוי המתבקש מגיע כשקארל מסכים להזמנת מכר, להצטרף לערב הדגמה של כת משונה הפותחת את עיניו לעולם ה"כן". במופע ראווה עצום מימדים אנו נחשפים לקהל רחב של אנשים שנסחפים בהתלהבות אחר מנחה הערב ומתחייבים לומר "כן" לכל דבר... קארל נסחף עם הזרם ונשבע בפני הקהל לומר את מילת הקסם בכל הזדמנות ולכל הצעה. את הנסיון הראשון שלו הוא עושה בגבורה כאשר מחוץ לכינוס מחכה קבצן שרוצה טרמפ...

קארל מגלה עם הזמן את העיקרון הפשוט שעליו מתבסס רוב הסרט, כי בכל פעם שהוא אומר כן, קורה לו משהו טוב. כמו כל דבר טוב, יש צורך במידה הנכונה, אך קארל אינו מסנן שום הזדמנות וחווה חוויות חדשות ומפתיעות בזכות השינוי בגישתו.

לאורך הצפיה בסרט קשה שלא להתרגש מההרפתקה והגישה הנועזת הזו, אך גם קשה שלא להרגיש שמשהו כאן לא כשורה, לא הגיוני ואפילו מוגזם. וזה בסדר... מי שיצפה בסרט עד סופו יקבל את התשובה לאיזון של אמירת ה"כן" בזמן ובמקום הנכון ולא ע"פ החלטה שרירותית.

אבל אין ספק שעצם הצפיה בסרט מעוררת אותנו לאיזון העצמי שלנו בפתיחות כלפי הזדמנויות חדשות. חייבת להודות שאחרי הצפיה בסרט התבוננתי רגע נוסף בכל הצעה שהגיע לידי ולפני ששללתי על הסף, עצרתי לבדוק.

ממליצה לראות, לבדוק, לצחוק ולאפשר לעצמנו יותר "כן" בחיים, בזמן ובמקום המתאים.

רק טוב, איילת


"יס-מן" ארה"ב 2008, דרמה קומית

בימוי: פייטון ריד שחקנים: ג'ים קארי, זואי דאשנל, בראדלי קופר, ג'ון מייקל הייגינס, טרנס סטאמפ

לצפיה בטריילר:


איילת אסטרייכר - דרך הטוב תודעת הטוב כדרך חיים